|
|
עמוד:10
רונית מטלון 10 שלא במחיצת עצמי בלבד וגם כשאני רק במחיצת עצמי אני לפעמים נבוכה . לחדר הזה קוראים הספר שכתבתי, "שרה, שרה" . אנסה לתאר בפנייך את החדר הזה, את הספר הזה, בידיעה ברורה שהתיאור שלי לא לגמרי יעלה בקנה אחד עם הספר שאת או קוראים אחרים קראו, ואפילו יותר מזה : התיאור שלי יהלום יותר את הספר שנדמה לי שרציתי לכתוב ופחות את זה שהייתי מוכרחה כנראה לכתוב, זה שנכתב בפועל, הספר שאת מחזיקה בידך . את רואה, אם כן, שלא התרחקנו הרבה מענייני האשליה והתבוסה . אחת התמונות הראשונות של הסיפור, שליוותה אותי שנים רבות לפני שכתבתי את הספר, היא תמונה של דם : אשה צעירה, שהיא הגיבורה ברומן, שרה, מדממת על ספה בסלון הבית שלה, יושבת בתוך הדם ולא מעזה לזוז כשהיא מדברת עם בעלה על התפרקות הנישואים שלהם . חדר המגורים הנעים של הזוג הישראלי הזה, המלא כוונות טובות, הוא חדר מדמם . כך מתחיל הסיפור שנע קדימה ואחורה בזמן : זה סיפור הפורשׂאת ההשתלשלות שהובילה לדימום של האשה הזאת, של החדר הישראלי המדמם הזה, בלי שההסבר יהיה סגור עד הסוף או מובנה בצורה רציונלית . זה סיפור לא הרמוני, עצבני מאוד, ובעיקר מפריע לעצמו ופורם את עצמו בלי הרף . את מבינה, זה מה שהיה לי בראש לפני שהתחלתי לכתוב : היתה תמונה אחת מאוד קונקרטית, אולי אפילו מדי קונקרטית, של אשה מדממת על ספה, והיתה מין אידיאה של עולם סיפורי שסוע שבו כל החוטים נפרמים : החוטים בין דמות לדמות, החוטים בין הדמויות לבין המקום שבו הן חיות, החוטים ביניהן לבין תחושת הזהות שלהן . ועכשיו לחלק הקשה מכול, שהוא הסיפור . אני מודה שקל לי לאין ערוך לדון במכניקת הקוואנטים מאשר לספר על מה הספר, לכן איעזר בלי בושה במה שנכתב על גב הכריכה : שרה, צלמת, פעילת שמאל, חובבת חתולים, הרפתקנית, פתיינית, לא מצחצחת שיניים ו"משוגעת לדבר הנכון", היא גיבורת הרומן הזה, שנקרע בין שתי אהבות, שתי פרידות, שני סיפורים ושתי חברות, שרה ועופרה . זה סיפור על חברוּת, אהבה וחשבון בין שתי ישראליות צעירות המטילות את עצמן בעוצמה כמעט הרסנית אל תוך המציאות החברתית הפוליטית של שנות האינתיפאדה הראשונה ואל תוך השאלות החריפות שהמציאות הזאת מציבה : שאלות של זהות פוליטית, לאומית, אתנית, מינית, כלכלית, מעמדית, ובעיקר
|
אפיק
|