|
|
עמוד:9
פתיחה 9 הקורא . בשום אופן לא . העניין הוא שאַת וחירות הקורא שלך לעולם תהיו בשבילי המאהב האמביוולנטי שאף פעם לא יכול ולא רוצה להתחייב עד הסוף, שהתהליך של כיבוש לִבו והקסמתו לעולם לא מגיע לידי סיום, שתמיד משאיר אחריו איזה סימן שאלה, קטן או גדול . נדמה לי שאמנים — תואר מיושן שקצת אבד עליו הכלח — נשואים בנישואים קתוליים לסימן השאלה שאני מדברת עליו . סימן השאלה שאליו נושא האמן את עיניו הוא כל מה שאי אפשר לדבר עליו : גם בגלל סכנת ההתגרות בדמון או במלאך וגם משום שאין לו ממש מילים . אי אפשר באמת לשים את סימן השאלה הזה בקטגוריות הנוחות של זהות מגדרית, כלכלית, דתית, אתנית ולאומית, אף על פי שיש לו דיאלוג עם הקטגוריות האלה . כל קטגוריות הזהות הן עניינים של אחרי האקט, לא דברים שנוכחים בזמן אמיתי . בזמן האמיתי של הכתיבה ממלא את החלל ה"הוא" הזה, סימן השאלה שאין לו גוף . זה מה שאני מרגישה כשאני כותבת : שאין לי גוף . את אומרת לי שזו אשליה, שהגוף שלי, עם מכלול הזהויות שלו, נוכח מאוד ומקרין על הכתיבה אפילו כשהוא כביכול נעדר ; את אומרת שבעל כורחי, אם ארצה או לא, הטקסט הספרותי שאני כותבת הוא כמו מפת שולחן שהחתול ביקר עליה בלילה והשאיר את עקבותיו : עקבות המין שלי, מוצאי, זהותי הלאומית וכו' . ואת בוודאי צודקת בכל אלה . עקבות הזהות, החשובים כל כך, הם גם עקבות מסוכנים וגם עקבות מתעתעים . הם אלה שבונים והורסים את פרצופו של הסופר בעת ובעונה אחת . הם גם בית הכלא וגם ההבטחה לחירות . הם התשוקה הכפולה של כותבים להיות הם-עצמם ולא-הם-עצמם בעת בעונה אחת . וכאן אני רוצה להתוודות בפנייך : הרגעים היקרים ביותר בכתיבה, לפחות עבורי, הם אלה שבהם אני "לא-אני" . הרגעים הנדירים האלה של להיות "לא-אני" קשורים קשר עמוק גם לתשוקה כלפי סימן השאלה וגם לחוויית התבוסה כלפי הטקסט שדיברתי עליהם . בשלב זה את בוודאי סבורה ששכחתי או שעשיתי את עצמי כאילו שכחתי את ההסתייגות שלך או את התבוסה שלי, ולא היא . לא שכחתי, רק ניסיתי לבנות פרוזדור מספיק מרווח לחדר, שלמען האמת, אני קצת נבוכה לשהות בו
|
אפיק
|