|
|
עמוד:14
דן מירון 14 המבע הפיוטי המשותף, המגשר . אבל גם מבע זה מבליט את קווי השבר ואת הבדלי הערך המפרידים את ה"אניים" השונים זה מזה . דבר זה מתגלה דווקא באותה תכונה שציין עדי צמח לשבח כסימן ההיכר הפואטי המרכזי של "נני ושנינו" : "היחידה בעלת העוצמה הפיוטית [ . . . ] 6 איננה המילה, לא השורה השירית ולא הפסוק הפיוטי, אלא הציור" . אכן, זה הגילוי הבולט של חולשת שירתה של אגי משעול בשלב שאנו דנים בו — שלב שבו החומרים הפסיכיים ( המגולמים בתמונה, באייקון, כגון "נני חבילה באמצע הלילה" ) מתגברים על אמצעי העיצוב הפיוטיים הלשוניים, ומתבלטים על רקע החולשה היחסית של צירוף המילים, השורה והמשפט הפיוטיים . המשך ההתפתחות של שירת אגי משעול יגלה בבהירות כיצד כל אלה — צירוף המילים, חיתוך המשפט הפיוטי ועיצוב השורה — ישקפו בהתחזקותם המתמדת את עליית כוחה המנטלי והפואטי של המשוררת . ה"ציור" יישאר תמיד חשוב ובולט, גביש של תכנים פסיכיים מרוכזים ; אבל המרץ הסגנוני והריתמי והיכולת לזהות את המילה או את צירוף המילים הקולעים, המדויקים, יקבעו בשירים היררכיה פואטית, שהציור יתמקם בקרקעיתה ולא בשיאה . כוח ההבעה וההומור המרחיק את הדוברת מן העוצמות הפסיכיות של הציור הם יהיו השליטים בשיר . לא סימן של כוח הוא שדווקא בשירי "נני" שבקובץ, כלומר בשירים התמונתיים ו"הסוריאליסטיים" ביותר שבו, נני, כאישיות שירית נפרדת, אינה זוכה אף פעם בדיבור שירי משל עצמה . הדוברת של השירים מדברת בשמה ועליה, בגוף שלישי ( "נני אספנית", "נני ראתה", "נני על ענן", "נני חבילה באמצע הלילה" ) , ובשיר אחד גם אליה, בגוף שני ( "את דומה לעצמך, נני", עמ' 19 ) . נני, כך מתברר, אינה מדברת . אף על פי שהיא יכולה לראות את העולם ובמידה מסוימת גם לפעול בתוכו, יכולת התקשורת שלה היא כזו של תינוק . היא "בוכה עצמה החוצה 6 סימן קריאה ( לעיל, הערה 1 ) .
|
אפיק
|