|
|
עמוד:12
דן מירון 12 טלנובלה דרום-אמריקנית ( כריסטינה, קורנליה, לוטה, תרזה, קאסיוס, סבסטיאן ועוד ) מזה . עם זאת היא גם מפוכחת דיה ונרתעת מן העולם הזה . יונה וולך הקרינה בשיריה בבהירות שלא הייתה כמוה בשירה העברית "תהליכים ראשוניים" ( במובן הפרוידיאני של המושג ) של נפש שעומדת על סף קריסה אל תוך מצב פסיכוטי, או נפש שמתנערת ויוצאת ממצב כזה . אגי משעול קרבה לא פעם אל הנגיעה בתהליכים אלה, אבל מראשית דרכה ניסתה וגם הצליחה להימנע מן המפולת של "תרזה", והדבר ניכר בייחוד בעיצוב המילולי של המצבים הפסיכיים הסוערים, שלא היה כאוטי ו"ראשוני" כמו בשיריה של וולך . לדוברת בשיריה המוקדמים של משעול מוכרת למדי היטב תחושת הקירבה ל"שיגעון . . . הבוער", לסחרור, לנפילה אל תוך "נקודה בתחתית הבאר" אל בין עצי בלהה, שהליליות נתלות על ענפיהם, אך הדוברת הנופלת אינה מצליחה להילפת ולהיאחז בהם . עם זאת, ביטוי התחושה הזאת נעשה בלשון שבעצמה אינה משחזרת את התחושה . הפער בין התחושה לביטוייה נובע בבירור מן הרצון והצורך לדחות את התחושה, להרחיקה מן העצמי . "תרזה" אינה רחוקה באמת מן הדוברת של משעול . היא מורגשת תמיד כאפשרות פנימית . אבל המודעות העצמית אפשרה למשוררת את בידודה ואת השליטה בה . במובאה מ"גלופ" התגלתה מודעות זו גם באפשרות להחצין אותה באמצעות הרמיזה הספרותית ( ללאה גולדברג וליונה וולך כאחת ; מצויות במחזור גם רמיזות אחרות ) , שבכוחה כאילו הרחיקה הדוברת הלירית את "השיגעון הבוער" מתוכה והציבה אותו מחוצה לה, בתחום הספרות . מי שלא יזכור את המאבק הזה, המאבק של האגו על הצלת עצמו מקריסה אל תוך ה"איד", לא יבין את שירתה של אגי משעול גם כשזו כבר הרחיקה מרחק רב אל מעל או מעבר למצבים הנפשיים ה"פרימיטיביים", שבהם עסקו הקבצים הראשונים .
|
אפיק
|