|
|
עמוד:10
דן מירון 10 של נתן, יצחק — שניהם עומדים לימינו ולשמאלו . פעם ואולי פעמיים אף הצביע אלתרמן על הדמות המרכזית שבתצלום ואמר במבטא הרוסי הרך שלו : "בילדותי ישבתי על ברכיו", ואכן גנסין שהה בביתם של האלתרמנים בוורשה חודשים ספורים לפני פטירתו בדמי ימיו, ובוודאי גם שעשע את נונק'ה בן השנתיים על ברכיו . היינו משוחחים שיחה מקוטעת ( אלתרמן היה שואל את מי ומדוע אני הולך "להרוג" במאמר הביקורת הבא שלי ) , ובין דיבור לדיבור המה הזמזום החרישי שהיה נובע מנתן, עולה ויורד על איזה גל פנימי, מפכה מעבר ומעל לכל שיחה . באותו ערב, מכל מקום, היה החדר הנזירי נעול וחָשֵׁך, ואילו חדר האורחים ( כאמור, החדר היחיד בדירה שהיה בבחינת "רשות הרבים" ) היה מלא שאון ואדם . אינני זוכר מה בדיוק היה הטעם לאותה מסיבה . איחרתי במקצת, והקולות קידמוני במעלה המדרגות ( הדירה הייתה בקומה השלישית של הבית, ללא מעלית ; בעת ההתקף שהביא למותו התמוטט המשורר בשעה שטיפס על המדרגות העולות לביתו ) . אלתרמן עצמו הוא שפתח את הדלת, לפת את כתפִי ביד אמיצה ואמר : "הנה הוא" . בלי אומר דחף אותי בין האורחים הרבים לעבר המרפסת הפונה אל השדרה . זו הייתה בלתי מוארת, ובאפלולית הסתמנו שתי צלליות של נשים, יושבות על ספה או דרגש . היו אלו המשוררת יוכבד בת-מרים ובתה המדענית מריסה, שלא הכרתין עד כה . בָּבוּאַת האור שהגיעה מן החדר האירה במקצת את המצח המקומר להפליא של בת-מרים והבליטה את השקע הקיקלופי המוזר שבאמצעיתו ( תוצאה של ניתוח קשה ) . הסתמן גם הגילוף של הרקות, שלא ראיתי יפות מהן מימַי . האפלולית הייתה מלאה ; מכל מקום, מבטים חיים, נוצצים, ועיניים יהודיות כהות, גדולות, ערות, מלאות עומק כהה — עיני האם והבת כאחת . שתיהן סקרו אותי ישירות, "מדדו" מכף רגל ועד ראש, ללא נימוס והתחשבות, ואילו אלתרמן אמר "הנה הוא סוף סוף", והזכיר את שמי בתוספת הלגלגנית של "הפֶּלֶא של הביקורת הצעירה" . רק החשכה הסתירה, אולי לא לגמרי, את הסומק העז שהציף את פנַי .
|
אפיק
|