|
|
עמוד:13
הקול האורפיאי 13 צָלַל בְּנִיבָם, כְּכוֹכָב בַּיַּעַר, אֱלֹהִים גְּדוֹלִים שֶׁל אַהֲבָה וּבְדִידוּת . אינני בוחן עתה אם שורות אלו וכיוצא בהן הן באמת הטובות ביותר שכתבה ; אבל בהן ובשכמותן — יותר מאשר באחרות — חשתי באיזו הצפה מוזיית, שהיה בה אפילו משהו מן המאיים : עַרְפִלֵּי-הֵד, עַנְנֵי כְּחוֹל וְתֹהוּ, מִתְאַבֵּךְ הֶחָלָל וְנֶעֱרָם . צֵרוּפֵי שֵׁמוֹת שֶל עוֹלָמוֹת לֹא-יָבוֹאוּ מַבְהִירִים אֶת גְּבוּלָם הַנֶּעֱֳלָם — צירוף המלים והצלילים היה ועודנו מחליש בי בפועל, תוך רגעים אחדים, את תחושת האחיזה בכאן ובעתה ומפזר אותי לעבר מרחבי טיסה לא בטוחים . עכשיו מצאתי עצמי דחוף לעברה ואחוז בידיה של דמות מוזה שחורה זו, מוצג לראווה, נסקר ונשפט . אוזני היו קשובות כל כך לעצם תנועת קולה הגבוה, שחתך את האוויר בעוצמתו, והיה מתנגן וצורמני בעת ובעונה אחת, עד שכמעט לא הבחנתי בכך שהפיזיונומיה ה"גלותית" שלי כבר אינה נושא דבריה, שנעשו לדברי הטחה והתקפה : טוב שנתן הביא אותו . נו, יש לי איתו חשבון . יאמר-נא אדוני — המבקר הנכבד, מה זה פתאום הוא כותב עלי מאמרים ? לא מצא עניין אחר להתעסק בו ? ! המדובר היה במאמר שפורסם חודשים אחדים קודם לכן . המאמר דן בצביון הרגשי והרוחני של שירתה, כפי שזה הסתמן בעיקר בתמונות של דאייה, טיסה, תנועת כנפיים מתנועעות, חוצות מרחקים מפולשים . אלו נראו לי כציונים ציוריים של איזו חוויית-יסוד מטאפיזית של שבירת ממדי הזמן והמרחב על מנת לצרף אותם מחדש במסגרת של
|
אפיק
|