|
|
עמוד:11
הקול האורפיאי 11 מה גם שלפתע, ללא כל אזהרה או הקדמה, אחזה בי בת-מרים בשתי ידיה, הִטתה אותי לעבר האור ואמרה : "נתן ( מלעיל ) אומר עליו שהוא 'עילוי' ( מלעיל ) , ובאמת יש לו פנים של בחור ישיבה ועיניים של יהודי מן העיירה . נכון ? ! " . השאלה הופנתה אל מריסה, שהגיבה עליה בחיוב תקיף שמתוך צחוק מתאפק, ואחר כך הוסיפה : "תעזבי אותו, אמא . את לא רואה שהוא כמעט מתעלף ? " . אבל בת-מרים לא "עזבה" אותי . בעודה אוחזת בידי בכוח מפתיע ( עכשיו כבר הסתמן לעינַי גופה הדק, השביר כביכול ) הודיעה לי, שאינני צריך לראות בעניין בן העיירה ובחור הישיבה פחיתות כבוד לעצמי ( באותם ימים של סלידה מכל דבר "גלותי" זה לא היה מובן מאליו ) . אף היא עצמה, אמרה, הִנה בת כפר, ויהודֵי עיירה לא היו מעולם בבחינת "מוקצה" בבית אביה ; ועיניים של יהודי בוודאי ובוודאי שאינן דבר של מה בכך . עמדתי מבולבל, נבוך וקצת נעלב בעוד אני אחוז בידיה של המשוררת וקולט בעיקר את רושם הסיגוף והחומרה שבפניה, מעשה ידי פסל גוֹתי, ובגופה עוטה השחורים . עם זאת הבחנתי גם בגמישות ובדריכות של ישיבתה ושל אחיזתה . איזו ישות חיונית וחריפה עמדה לפנַי ישירות, חוסמת כל דרך חמיקה . הייתי אז אברך תורה וספרות ( כבן עשרים ומשהו ) יהיר ופגיע, חצוף ונוטה להסמקות עזות של מבוכה, ורציתי להיבלע אל תוך מרצפות המרפסת החשוכה . ידעתי שבת-מרים שרויה באבל מתמשך על מות בנה זוזיק ( נחום הזז ) , שנהרג בתחילת מאי 1948 בקרב על מתחם אוגוסטה-ויקטוריה שעל הר הזיתים . ידעתי שהיא "פרשה" מן השירה ומן העולם הספרותי בעקבות מותו של הבן . את ספרי השירה של בת-מרים, שראו אור במהלך שנות השלושים והארבעים של המאה, הכרתי היטב כמעט מראשית ימי הגימנסיה, שעה שהייתי שרוי במין "מחתרת" ספרותית, שגיבוריה היו אותם משוררים ומספרים קרובים ללבי, שלא הייתה להם דריסת רגל בתוכנית הלימודים דאז . רבים מן השירים, בעיקר מתוך ספרה של בת-מרים "דמויות
|
אפיק
|