|
|
עמוד:14
41׀ דן מירון המוצא של המשחק היא הודאה בקיומו של הכאוס המסתמל בתִפזורת הסתמית והסבוכה של קיסמי העץ, שהפכה צרור סדור ומהודק של כפיסי עץ, משהו דומה לחיצים ברורים וסדורים זה ליד זה בנרתיק התלי, לדבר שהוא ההיפך ממִבנֶה, מִסדר ומִמטרה . החוק המדריך את המשחק — הרמת קיסם אחר קיסם, אך בתנאי ( השרירותי, ועל כן המשחקי הטהור ) שלא תחול שום תזוזה בסביבת הקיסמים המורמים — אינו מעורר תחושה של חופש או שמחה שמתוך יצירת סדר חדש . כל מה שניתן לשחקן הטוב להשיג הוא המעטה של אי-הסדר . כמה שונה כל זה משחמט או שש-בש, או אפילו ממשחק רֶמי או שאר משחקי הקלפים הכרוכים ביצירת סדרות עוקבות ורצופות . ה"דוּק" הוא כנראה יותר "פילוסופי" או יותר ריאליסטי ממשחקים השואפים להפוך אי-סדר לסדר, ארעיות וקיטוע לרצף סידרתי . המשַׂחק "יודע" כי אלה אינם אפשריים באמת . אפילו השחקנים הטובים ביותר יותירו בסופו של דבר את גרעין אי-הסדר בלב המציאות . גם כשיצליח מישהו להרים את כל הקיסמים, עדיין לא יִיצּוֹר סדר . הוא רק יִיצּוֹר ריקנות . ה"דוּק" הוא משחק אפוף תוגה קלה, שקטה, סבלנות, שמץ ערמומיות ( פחותה בהרבה מזו הדרושה למי שמשחק בקלפים, שלא לדבר על שחמט ) ונכונות לקבל כישלון . באיזשהו מובן יש בו "אמיתיות" העולה על זו של המשחקים המסתיימים בסדר מוחלט, בניצחון זוהר . הקורא שעקב אחר הדברים עד כאן ודאי שואל את עצמו מה לכל זה בהקדמה לספר העוסק בשירתם של שבעה משוררים ישראליים ותיקים ומנסה לשרטט דיוקן פואטי מפורט של כל אחד מהם . התשובה היא שמשל הדוּק, כפי שהבנתי והצגתי אותו, מבטא בצורה
|
אפיק
|