|
|
עמוד:10
01׀ דן מירון בדומינו ) ולא בכלי שחמט גדולים ומפוסלים או בצלחיות הדמקה, אלא בקיסמי עץ ( היום גם פלסטיק ) דקים וארוכים ( האורכים משתנים, החל בדוקי-כיס זעירים וכלה בדוקי ענק בני ארבעים ס"מ ) — ארבעים במספר בכל חפיסה — צבועים בקצותיהם בצבעים שונים ( אדום, תכלת, לפעמים גם ירוק וצהוב ) , המסמנים הבדלי "ערכים" בין הקיסמים השונים, והיקר והחשוב בהם, הוא ה"מיקדו" ( הקיסר ) , לפעמים צבוע בשחור או בלבן, ולעתים קרובות יותר הוא מפואר בפתיל צבע כחול המסתלסל סביבו לכל אורכו . המשחק מבוסס על פעולת ביזור ראשונית של הקיסמים על גבי משטח ישר וקשה ( בדרך כלל רצפת אבן או אריחים ) , ולאחריה — הרמה זהירה של קיסם אחר קיסם ללא שאחד מן הקיסמים ייגע במִשנהו או יגרום לתזוזה כלשהי במערכת הסבוכה של הקיסמים המוטלים זה על גבי זה בערבוביה . במקרה כזה מאבד המשַׂחֵק את "תורו" וההזדמנות לצבור דוקים מורמים עוברת לידי יריבו — עד שגם הוא נכשל וחוזר חלילה . המשחק תובע התמצאות במרחב, מוטוריקה עדינה של כפות הידיים ושל האצבעות, שליטה מלאה בשרירי הכתף והזרוע, וגם מעין פעולת תִכנון מרחבית, שייעודהּהוא הבחנה בכל ההזדמנויות הגלויות והנסתרות לאיסוף מרבי של קיסמים, בעיקר כאלה ש"שוֹויָם" רב ( הרמת ה"מיקדו" עצמו הוא המאוַוי הגדול ביותר ; השגתו מצדיקה צהלה כלשהי ) , ובה בעת הערמת קשיים בפני היריב עד כמה שאפשר, דחיקתו לעבר החלקים הסבוכים והפחות מבטיחים שבערֵמת הקיסמים המבוזרים . המשחק קסם ועודנו קוסם לדורות רבים של ילדים, ושמו "דוּק" נעשה פופולרי כל כך, עד שהוא השכיח את מקורה העברי של המילה . הקיסמים עצמם מכונים, כאמור, "דוּקים" . כפי שמלמד אִזכורו של המיקדו, מסתבר שהמשחק הגיע למערב ( לא ברור מתי, אך נדמה שלא לפני המאה הי"ט ) מיפן, שבה היה מוּכּר
|
אפיק
|