|
|
עמוד:12
אלה בתחומי החברה, קליטת העלייה ומדיניות, הוא בוחר לעצמו את הפוטנציה הנייטרלית שדה בוקר . ומן הצד האחר, מה שלגבי התנועה הקיבוצית והריאלית . מערכת היחסים עם בן גוריון יכולה להעיד על אופיה של התנועה הקיבוצית, על הפן הריאלי שבה . כולנו יודעים שבן גוריון היה אדם שקשה לחיות איתו . כולנו יודעים הרבה מחטאי בן גוריון, החטאים ההיסטוריים שלו . אבל עלינו גם לשים לב לעובדה, ולא לשכוח שלמרות הכל למרות הדומיננטיות שלו, והייתי אומר : מידה גדולה של רודנות דמוקרטית שלו, ולמרות ההתנגשות שלו עם התנועה הקיבוצית הרי במבחן הזה הפגינה התנועה הקיבוצית, לדעתי, את אופיה כתנועה נאמנה . זאת אומרת, שגילתה נאמנות להסתדרות, לצבא ולמדינה, ולמרות הוויכוחים והמאבקים נשארה נאמנה להנהגה בתקופת ''המאבק'' . גלילי אמר : לעתים רק חבל דק קישר בינינו, אבל החבל הזה לא נחתך . גם בשנות החמישים, בוויכוח בצבא ובמדינה החבל הזה לא נקרע מעולם . וזאת למרות שב"חינוך" של השמאל הקיבוצי והפוליטי היה בן גוריון לעיתים קרובות סמל ל''בגידה" ערכית ופוליטית . יתרה מזו : באותה תקופה עצמה, בשנות החמישים, התנועה הקיבוצית העמידה לרשות המדינה את מיטב בניה שהלכו אל היחידות הנבחרות, ובלעדיהם קשה לתאר את חוסן עמידתה של החברה הישראלית ערב מבצע סיני . בצד כל אלה ניהלה התנועה הקיבוצית כולה מאבק עם בן גוריון על קריאתו להכניס עבודה שכירה לקיבוצים ועל קליטת העלייה בקיבוצים . ויכוח זה, של התנועה כולה עם בן גוריון, מעבר לחילוקידעות פוליטיים והשתייכות מפלגתית, זורה אור בהיר על מערכת היחסים הדיאלקטית בין השניים, והיא נאמנות תוך ויכוח ומאבק . אני מקווה שאין זה הדיון האחרון בנושא זה . ישנן סוגיות ופרשיות שצריך לבררן, והן יאירו גם את האישיות ההיסטורית וגם את התמונה ההיסטורית . 12
|
|