|
|
עמוד:14
היסטורית הייתה זו אמנם < וידתמה בדרגה, וקדמו לה דורות של תנאים, אמוראים, סופרים . ובכן, בתקופה מסוימת זה היה בגדר שם כולל לאליטה, ועם הזמן נעשה התואר יותר אינדיבידואלי . ואם לעשות קפיצה, הנה בסוף המאה ה 18 נודע לשם "הגאון מווילנה" . התואר כבר יוחד למישהו . ובכן, התפשטות החסידות השפיעה על תפוצת התואר "צדיק" בצד "אדמו"ר" כשם ייחודי . במאה ה 19 גם נתקבל בהדרגה המנהג שלכל רב היו קוראים "גאון" . עד היום הזה, אגב, אומרים בנשימה אחת "הרב הגאון", כך שהתואר איבד ממשקלו הסגולי . לכן נזקקו לתוספות : "הגאון הגדול", "הגדול באלופי ישראל", ועוד כהנה לרבות "אני הקטן בגאוני ישראל" ) משום הענווה, כמובן ( . לא זכור, שאנשים אחרים, באותו דור סקולרי של בורוכוב, זכו לכינוי "גאון" ולא באופן חדפעמי . האמנם מקרה הדבר ? נזכר כאן כינויו הנפוץ "הגאון מפולטאווה" שבאוקראינה, אבל לא די בכך . הרחיקו לכת וקראו לו גם "הגאון היהודי" . ומעניין מי ומי כינוהו, כלומר הגדירו אותו כך . ואולי זה קנה מידה : מן הצד האחד איש כמו שלמה קפלנסקי, אשר לא היה קוטל קנים כשלעצמו, אך אנו גם יודעים יפה מאוד שבתקופה מסוימת היו ביניהם ניגוד וקרע, ואם לא קרע, הרי, על כל פנים, קו מבדיל בפירוש בין שתי מגמות שונות בעליל בתנועת פועלי ציון . וקפלנסק', הידוע כגליצאי, היה למעשה ביאליסטוקאי, "ליטבאק" רציונליסט, עקשן וספקן כלשהו . ואם השתמש בהגדרה האמורה הרי סימן שהיו דברים בגו . ולא באקראי חזרו ונמתחו קווים מסוימים ממורשת בורוכוב אל התפתחותו הרעיונית של קפלנסקי בתקופת "אחדות העבודה" בשנות העשרים, אל פרשת "אבוקה", למשל, המושכחת כלשהי . אך בורוכוב קיבל את השם "גאון" גם מאיש אחר, פחות ידוע, שהיה תלמידו במובן מסוים ואולי גם חברו במקצת, איש מפולטאווה, שלמה גולדנברג . והרבותא היא, שבזמן שהוא כינה אותו "גאון", היה כבר הוא עצמו רביזיוניסט . ובכל זאת, היו לו התחושה, ההכרה והדימוי שבזיכרון, לתארו כך בחיבור מיוחד, ולאו דווקא על שום קירבת הדעות בעניינים ציונ"ם מסוימים, נכבדים למדי, בין בורוכוב וזיבוטינסקי בימי מלחמת העולם הראשונה, אלא על יסוד הערכת אישיותו כהווייתה, בעיניו . ולהשלמה, אולי יתפלאו המתפלאים כי דווקא אדם שלא היה פזרן גדול במתן שבחים, אשר השת"ך אמנם לפועליציון אך לא ראה עצמו דוקא בורוכוביסט דוד בןגוריון, גם הוא, בהזדמנות מסוימת, פה בארץ, דיבר על "האור הגדול ביותר שהוציאה היהדות" ועל "הגאונות של מחשבתו" בקשר לבורוכוב . ולא רק מקרב אנשי התנועות הציבוריות . גם איש בעל חשיבות בתולדות הביקורת הספרותית ביידיש, נחמן מייזל, ראה בו את גאון הפילולוגיה ה"דית . והרי זו אחת הפרשות המופלאות ביותר בח" בורוכוב הפנייה שלו אל הפילולוגיה של היידיש, שפה שלמד ביסודיות אם גם באיחור, יחסית . היה זה עוד ביטוי מובהק לרבגווניותו המדהימה של האיש ושל כוחהיצירה שלו, כעושר השמור לבעליו לא רק לטוב, אלא שימש לו כנראה גם מקור לחיבוט' נפש, שאינם נטולי קו טרגי, ביחס לבחירת הכיוון הראשי של הגשמה עצמית, ונוכח האילוצים החיצוניים שכפו עצמם עליו וצמצמו או אפילו ביטלו את אפשרות הבחירה . 14
|
|