|
|
עמוד:57
- 57 - כאילו , הנפש מן הסתם אינה מסיגה כבר מעבר לגוף אבל היא עוד לא – בטרנסצנדנטי , לאורך התנועה , כרוכה בהוויה האינדיבידואלית של הגוף הזה דווקא עדיין אין מרגישים בשורש ; ת בהבבלעדיות שאין לטעו האחדותי המניח לתצורתו האורגנית-פלסטית הזו של הגוף החומרי ולתנועה הרגעית הזאת דווקא של הוויה להסתמן כביטויים של , ושל ההוויה הזאת עצמה , בכלל עם כל – אם אפשר לטעון . אותה הוויה אחת שמובנו – ההסתייגויות שדורשת מימרה כללית כזאת רנסנס הוא הניסיון שוב לחיות את הטבע והרוח של ה אזי , שהנצרות קרעה זה מזה ולהרגיש אותם כאחדות היה מיכלאנג׳לו הראשון לפתור אחת ולתמיד את הטמונה ביחסה של צורת , ההצגה המיוחדת של בעיה זו לתנועה ( הנטועה יותר בעולם הטבע ) הגוף הפלסטית , ל הגוףניידותו ש ( . החצובה יותר מעולם הרוח ) אינסופיותה של ההתהוות חסרת-המנוח שדמויותיו הפכה כאן לאמצעי המביא את הצורה , מכריזות עליה : הפלסטית של הגוף לידי ביטוי מושלם , הגלומה והצורה הזאת מתגלה מעצמה בכל מקרה כנשא היחיד להתהוות הבלתי- , המתאים בדיוק לתנועה הזאת ותיו שלזוהי הטרגדיה של דמוי . מושלמת הזאת הצורה , ההוויה נקרעת אל תוך ההתהוות : מיכלאנג׳לו אבל בפסגה זו של . אל תוך פירוק הצורה האינסופי האידיאל העתיק ; ותית מוכרזת הפסקת אש אמנ עבודה בהתבוננות בגופים . וזולתו התזזיתי מצאו את איזונם של מיכלאנג׳לו כלל לא ניתן להעלות על הדעת שהם – התהליך הנפשי : ולהפך ; רתיכולים היו לנוע אח שעליו מעידה התנועה אינו יכול – כביכול , האמירה . להיאמר על ידי שום סובייקט מלבד אותו גוף בדיוק , של התנועה – אפילו , האלימות – למרות כל העוצמה
|
דחק
|