|
|
עמוד:6
אחד מן העוסקים בשני תחומי הידע ( המשפטן וההיסטוריון ) לצורך קביעת העובדות . המפגש, ולעתים ההתנגשות, בין שתי הדמויות המיתולוגיות וייצוגיהן, אשר הציתו את דמיונם של סופרים, מחזאים, משוררים, קולנוענים, וכמובן משפטנים והיסטוריונים, עומד במוקד ספר זה . המיומנות של המחבר בשתי הדיסציפלינות מאפשרת לו לערוך השוואה מלומדת על המתודה של כל אחת מהן ועל ההיסטוריה של אותה מתודה . תמיס מול קליאו בוחן את התפתחות כללי המתודולוגיה במחקר ההיסטורי מימי הרודוטוס ( המאה ה- 5 לפנה"ס ) ועד היום, ואת המשמעות שניתנה למונחים ראָיה ( evidence ) , עדות ( testimony ) , אירוע ( event ) וכיוצא באלה, שעל פיהם החוקר קובע עובדות . בחינה זו נעשית הן בהתייחס לזרמים המתודולוגיים השונים בהיסטוריוגרפיה, והן לאור שאלת תכלית המחקר ההיסטורי, כפי שהיא נתפסת בכל אחד מן הזרמים הללו, לאמור : האם המחקר חותר או צריך לחתור לגילוי "האמת ההיסטורית", והאם ניתן בכלל לקבוע "אמת" כזו ? במקביל, נבחנת התפתחות דיני הראיות בשיטת המשפט המקובל החל מתחילת האלף השני לספירה ועד היום, ואת התפתחות המשמעות של המונחים ראיה ועדות בדיסציפלינה זו . זאת, תוך השוואה לדיני הראיות, השונים בתכלית, בשיטת המשפט הקונטיננטלית הנהוגה ביבשת אירופה . מהשוואת התפתחות המתודולוגיה ההיסטוריוגרפית מצד אחד, ודיני הראיות במשפט המקובל מצד שני, עולה כי עד סוף המאה ה- 19 העדות האוראלית הייתה החשובה שבראיות בעיני ההיסטוריון, ואילו המסמך הכתוב נדחק לתחתית הרשימה . לעומת זאת, במשפט המקובל עד לאותה תקופה היה דווקא המסמך הכתוב הראיה הטובה והחשובה ביותר . במרוצת השנים, מסוף המאה ה- 19 ועד היום, ההיסטוריוגרפיה שמה בראש סולם הראיות את המסמך הכתוב ואת העדות בעל-פה בתחתיתו, בעוד המשפט המקובל, באותה תקופת זמן, החל מתייחס לעדות האוראלית כאל הראיה החשובה ביותר, ואילו המסמך הכתוב אינו יכול לשמש ראיה ( חוץ מאשר בחריגים מסוימים ) אם אינו נתמך בעדות בעל-פה, שתאשר את האותנטיות שלו . במילים אחרות, ב- 150 השנים האחרונות כל אחת משתי הדיסציפלינות "הפכה כיוון", ואימצה את העקרונות של זולתה .
|
|