|
|
עמוד:14
41׀ א יך ל הסבי ר געגו ע ? אני שוכבת על הספה ובלי שאף אחד רואה מוצצת אצבע וסופרת "כל נֶמֶשׁ חֶרֶשׁ" עם הילד . חולמת אותו "בחול נרדם" . אני רוצה לשמוע שוב את השיר . מסדרת בעצמי את המחט על הרצועה הנכונה של התקליט וחוזרת "אל הימים היחפים של בנימינה, כן . . . הכול זרם לאט, השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר" . יש עוד זיכרונות מעוררי געגועים, קן קטן שאמא מגלה לי בוקר אביבי אחד במרפסת הפונה לצפון . בקן מונחות כמה ביצי יונה, עוד כמה ימים היא אומרת, יבקעו גוזלים . בזיכרון אחר אנחנו הולכות אל הרפת שבדרך אל כפר שאול ( "בית המשוגעים" לחשנו ) . ויש פרחים בדרך, סביונים של ראשית אביב ועשב ירוק . ולפעמים אפילו כחול של ים, כחול של מים . זיכרונות נעימים חקוקים בצילומים ישנים מן הפעמים שבהן נסענו לרחוץ בים ; תמונות ישנות של חול, של מים וגלים . אבל אני נולדתי בירושלים . כמה מוזר, אני חושבת, שאת זיכרונותיי הירושלמיים מלווה פס הקול של "ימי בנימינה", שכשאני חושבת על ילדותי עולה געגוע ל"חול החם" ולאורחים הנכנסים בערב לאכול "ריבה מתות גינה" . מה לי ולילד שבשיר ? איך הפך זיכרון ילדותו של אהוד מנור לגעגוע שלי ? מדוע הוא ממשיך ומתנגן בראשי גם היום אחרי שנים ? שגרת היום יום מטשטשת את הגעגועים, אלו נעלמים בין משימות דוחקות של החיים, חיי משפחה והתפתחות מקצועית . ובכל זאת, מפעם לפעם מתנגן לו השיר "ימי בנימינה" ברדיו של ארבע אחרי הצהריים ומזכיר ימים אחרים ואיתם געגוע מתוק וכואב . לעתים אני שואלת את עצמי לפשר הגעגוע, מנסה לחשוב אל מה ואל מי אני מתגעגעת ? יש שנדמה לי שבגעגועים האלה מקופל משהו אחר, רחוק, עלום, אנשים שהיו ושאותם לא הכרתי ומרחבים אחרים . הכניסה לפסיכואנליזה, התשוקה והרגשות החזקים שהתהליך הטיפולי עורר לוותה גם היא בהופעה של געגוע לא ברור ורצון להבין את פשרו . כך התחלתי במסע של כמה שנים בין חומרים אישיים לתיאוריה אנליטית, בין חוויות אישיות לתיאורי מקרה טיפוליים ובין זיכרונות לטקסטים ספרותיים מלאי געגועים . בתוך המסע הזה התגבש ועלה הספר הזה . ספר שנולד מגעגוע ומבקש לצייר געגוע .
|
|