|
|
עמוד:8
8 שמע ישראל • אורן יהי – שלום ספרים בעברית מתארים את חילוניותה של התרבות הישראלית ? והאם יש בכך צורך ? זהות יהודית חילונית שורה בכל פינה בישראל : בכל שיר של יענקל'ה רוטבליט, רחל או לאה גולדברג, בכל ספר של דויד גרוסמן, מאיר שלו או א"ב יהושע, בכל "הלכה" של בית המשפט הישראלי . אפילו מבנה הלימודים של החינוך הממלכתי משקף באופן כללי את הרעיון הציוני-חילוני, שיסודו בתנועת ההשכלה היהודית ( שהיא למעשה תנועת הנאורות האירופאית בגרסתה היהודית ) . אז למה אנחנו כמעט ולא מדברים על זה ? מעט מאוד חילונים עסוקים בזהותם . למי יש זמן ל"חפירות" ? ישנם חוקרים הטוענים כי אדישות לזהות היא סממן ליציבות, אבל כמובן שהעניין מורכב יותר . ספר זה נולד תוך כדי מחקר שביצעתי בקרב מורים חילונים, ובמחקר זה נגלה הברור מאליו – הזהות החילונית במבוכה . יותר ממבוכה אחת . תחושת משבר ממש . קשה לנו לזהות במה אנחנו "יהודים", ועוד יותר מכך, להזדהות עם מה שהופך אותנו ליהודים . וניתן לחדד – ככל שה"יהדות" או ה"ציונות" מתפרשות בהקשרים אורתודוקסיים – כך החילונים מרגישים ניכור כלפיהם . ערכי הדמוקרטיה אולי מובנים לנו, אך האם וכיצד הם קשורים במורשתנו ? בשיח הישראלי פשוט לא עוסקים בשאלות אלו . במערכת החינוך כמעט לא דנים בשאלות הגדולות . מתמקדים במיומנויות ופחות בחינוך . "ערכים" הפכו לתחום בפני עצמו . מנותק הקשר . בשביל הומניזם יש היסטוריה משעממת ואזרחות . בשביל עם ישראל יש מקצוע המכונה "מורשת", ובשביל ארץ ישראל יש "רכז טיולים" . בית הספר הישראלי, שהיה פעם "ממלכתי" בזהותו, שרוי במשבר זהות עמוק . אבל לא ניתן לחמוק מהדרך . חינוך הוא מסע אל הטוב . טוב כלשהו . גם אם לא מדברים עליו לא ניתן לבלום את הנסיעה אליו . אם בעבר נסעה עגלת החינוך לעבר "מידות טובות", "השכלה", "הפרחת השממה" או "גבורה", הרי
|
|