|
|
עמוד:14
14 | שולמית פריזנדר עליו אהבה שאני רק חלמתי לקבל ממנה . . . ) - עלם צעיר, נאה, עבודה קבועה, שתי רגליים על הקרקע, מסודר, מנומס, רגיש, מכבד, מתחשב, אוהב . ואכן, האהבה פרחה . אחרי חודש ( כן, חודש ! ) עברנו לגור יחד . השמש חייכה לנו בכל בוקר והשמיים היו בהירים תמיד . הכול נראה נהיר, ברור . היינו צעירים ומאוהבים והכותרת “הקמת משפחה” הבהבה לנו כל הזמן כמו שלט ניאון מעל הראש . הצעת החתונה, אם אפשר לקרוא לזה הצעה . . . הגיעה לאחר כחצי שנה יחד, לפני השינה ( כן, כן, לפני השינה, לא בפריז או ברומא ) . בן זוגי זרק לאוויר : “אם הכול יהיה בסדר, אז נתחתן עוד איזה חצי שנה ? ” ואני, ילדת חממה תמימה ( זוכרים ? ) לא שאלתי, לא חשבתי ופשוט נשאבתי לתוך תהליך של הכנות לקראת חתונה וחיים מאוחדים ומשותפים . אפילו ההודעה להוריי על “הצעת הנישואין” הועברה באותו סגנון : “אם הכול יהיה בסדר, אנחנו מתחתנים בעוד כחצי שנה . ” הם, כמובן, כן שאלו שאלות - בכל זאת, פרחים ותיקים בערוגה . . . - אבל צלחתי משוכה זו במעט תשובות עמומות שלאט לאט התבהרו, או שלא . עברה שנה - ואנו נשואים, מסודרים פחות או יותר, חיים בדירה קטנה שקיבלנו מתנה מהוריו . עוברת עוד שנה ואנו חובקים בן זכר מקסים . נכד ראשון לשני זוגות ההורים, עטוף באהבה אין קץ . הפסקתי לעבוד וגידלתי את בני - כי חשבתי שזה מה שמצפים ממני . נעשיתי עקרת בית - כי זה היה ברור לכולם ( חוץ ממני ) . ישבתי עם נשים כמוני בגינה, האכלתי בפירות ובטחינה - כי זה היה בריא, סידרתי מיטות בבוקר ואווררתי
|
|