|
|
עמוד:13
13 ללכת בממפיס אעשה שיחות . ברור שאני לא יכול בלי סנאפצ'ט והודעות טקסט" . הוא אמר זאת בהשתוממות כנה, כאילו ביקשתי ממנו לעצור את נשימתו במשך עשרה ימים . צפיתי בו כשגלל בטלפון שלו בדממה בחדר הג'ונגל . סביבו חלף נהר של אנשים שהתבוננו אף הם במסכים שלהם . הרגשתי לבד כאילו אני ניצב בשדה תירס שומם באיווה, במרחק קילומטרים רבים מכל נפש חיה . פסעתי אל אדם וחטפתי את הטלפון מידיו . "אנחנו לא יכולים לחיות ככה ! " אמרתי . "אתה לא יודע איך להיות נוכח ! אתה מפספס את החיים שלך ! אתה מפחד לפספס — בגלל זה אתה מסתכל בטלפון כל הזמן ! וכשאתה עושה את זה, אתה מוודא שתפספס דברים ! אתה מפספס את החיים היחידים והחד-פעמיים שלך ! אתה לא יכול לראות את הדברים שנמצאים ממש מול העיניים שלך, הדברים שהשתוקקת לראות מאז שהיית ילד ! אף אחד מהאנשים האלה לא יכול לראות ! תסתכל עליהם ! " דיברתי בקול רם, אבל רוב האנשים סביבנו היו מבודדים כל כך במעמקי האייפד המרופד שלהם עד שכלל לא הבחינו בכך . אדם חטף בחזרה את הטלפון שלו, אמר לי ( בצדק מסוים ) שאני מתנהג כמו פסיכי והלך ממני בזעף, חלף על פני הקבר של אלביס ויצא אל אוויר הבוקר של ממפיס . ביליתי שעות בשיטוט מדוכדך בין שלל מכוניות הרולס-רויס של אלביס שהוצגו במוזיאון סמוך, עד שמצאתי שוב את אדם לעת ערב ב"מלון הלבבות השבורים" מעבר לרחוב שבו שהינו . הוא ישב לגדת ברֵכת המלון שצורתה כגיטרה ענקית, כשברקע השירים של אלביס שהושמעו ללא הפסקה בכל שעות היממה, ונראה עצוב . כשהתיישבתי לידו הבנתי שכמו בכל התפרצות זעם געשית, הכעס שפרקתי עליו — כעס שפעפע בי לכל אורך הטיול הזה — היה למעשה מופנה כלפי עצמי . חוסר יכולתו להתרכז, הסחת הדעת התמידית שלו, חוסר היכולת של המבקרים בגרייסלנד לראות את המקום שלשמו באו : אלה היו דברים שהרגשתי גואים בתוכי . גם אני התפזרתי כפי שהם התפזרו . גם אני איבדתי את היכולת להיות נוכח . ושנאתי את זה . "אני יודע שמשהו לא בסדר", אמר לי אדם בקול חרישי, כשהטלפון שלו לפות בחוזקה בידו . "אבל אין לי מושג איך לתקן את זה" . ואז הוא חזר להקליד הודעות .
|
|