|
|
עמוד:11
11 ללכת בממפיס באותה תקופה הגעתי לגיל 40 ובכל פגישה עם בני דורי נהגתי לקונן על אובדנה של יכולת הריכוז שלנו, כאילו היתה חבר שנעלם יום אחד במצולות הים ומאז אבדו עקבותיו . עד שערב אחד, כשרבצנו שנינו על ספה גדולה וכל אחד מאיתנו בהה במסך שלו המצווח ללא הפוגה, הבטתי באדם והרגשתי אימה עמומה . אנחנו לא יכולים לחיות ככה, אמרתי לעצמי . "אדם", אמרתי ברוֹך . "בוא ניסע לגרייסלנד" . "מה ? " הזכרתי לו את מה שהבטחתי לו שנים רבות קודם לכן . הוא בכלל לא זכר את ימי הירח הכחול ההם, או את ההבטחה שלי, אבל יכולתי לראות שהרעיון של שבירת השגרה הקהויה הזאת הצית בו ניצוץ כלשהו . הוא נשא אלי את עיניו ושאל אם אני רציני . "כן", אמרתי, "אבל בתנאי אחד . אני אשלם על נסיעה של ששת אלפים קילומטרים לשנינו . ניסע לממפיס ולניו אורלינס — נטייל בכל דרום ארצות הברית, בכל מקום שתרצה . אבל אני לא יכול לעשות את זה אם כל מה שתעשה כשנהיה שם זה לבהות בטלפון שלך . אתה צריך להבטיח לי שתשאיר אותו כבוי, חוץ מאשר בערבים . אנחנו חייבים לחזור למציאות . אנחנו חייבים להתחבר מחדש למשהו שיש לו משמעות עבורנו" . הוא נשבע שיקיים את התנאי וכעבור כמה שבועות המראנו מנמל התעופה היתרו בלונדון לעבר מולדת הדלתא-בלוז . כשמגיעים לשערי גרייסלנד, כבר לא פוגשים בן אנוש שתפקידו לכוון אתכם ברחבי האתר . אתם מקבלים אייפד ומכניסים אוזניות קטנות לאוזניים, והאייפד אומר לכם מה לעשות — פנו שמאלה ; פנו ימינה ; לכו ישר לפנים . עם כניסתכם לכל אחד מחדרי האחוזה, האייפד מספר לכם בקולו של איזשהו שחקן נשכח על החדר שבו אתם נמצאים, ותמונה של החדר מופיעה על המסך . וכך שוטטנו לבדנו ברחבי גרייסלנד כשעינינו נעוצות באייפד . סביבנו הסתובבו קנדים וקוריאנים ושלל אומות מאוחדות של אנשים חתומי פנים, מושפלי עיניים, שלא ראו דבר סביבם . אף אחד לא השהה את מבטו לאורך זמן על שום דבר מלבד על המסך שלו . התבוננתי בהם מהלכים סביבי וחשתי מתח הולך וגובר . מדי פעם הפנה אחד מהם את מבטו מהאייפד ואני הרגשתי
|
|