|
|
עמוד:10
10 הקדמה עברתי ברפרוף על המשך הסיפור — השקיעה בהתמכרות, הכבדוּת המיוזעת והעוויות הפנים הגרוטסקיות שהעיבו על הופעותיו העגומות בווגאס בערוב ימיו, ומותו בגיל 42 . בכל פעם שבן הסנדקות שלי, שאכנה כאן בשם אדם — שיניתי כמה פרטים כדי להימנע מלזהות אותו — העלה שאלות בנוגע לסוף הסיפור, שכנעתי אותו לשיר איתי בדואט את "בּלוּמוּן" כדי להתחמק מתשובה . "ירח כחול, ראית אותי עומד לבדי", הוא שר בקולו הדק, "בלי חלום בלבבי . בלי אהבה משלי" . יום אחד הישיר אלי אדם מבט רציני מאוד ושאל : "יוהאן, אתה מוכן לקחת אותי לגרייסלנד ? " הסכמתי בלי לחשוב על זה ממש . "אתה מבטיח ? אתה באמת מבטיח ? " אמרתי שכן . ולא הקדשתי לכך מחשבה נוספת עד שהכול השתבש קשות . חלפו עשר שנים, ואדם לא מצא את דרכו . הוא נשר מבית הספר בגיל 15 ובילה את כל שעות הערות שלו, פשוטו כמשמעו, כשהוא שורץ בבית ובוהה לסירוגין במסכים שונים — בטלפון שלו, תוך גלילה אינסופית בין הודעות בווטסאפ ובפייסבוק, ובאייפד שלו שבו צפה בבליל תזזיתי של סרטוני יוטיוב ופורנו . לרגעים עוד יכולתי לראות בו שרידים של הילד הקטן והעליז ששר את "ויוָה לאס וגאס", אבל נדמה היה שהאדם ההוא התנפץ לרסיסים קטנים ומנותקים . הוא התקשה להתמיד בנושא שיחה אחד למשך יותר מדקות ספורות בלי להישאב בחזרה למסך או לעבור בחדות לנושא אחר . נראה שהוא מהבהב במהירות של סנאפצ'ט, שרוי במקום שבו שום דבר דומם או רציני אינו יכול להגיע אליו . הוא היה נבון, הגון, מתחשב — אבל נראָה ששום דבר אינו מצליח לקנות אחיזה כלשהי במוחו . במהלך העשור שבו אדם הפך מילד לגבר, רבים מאיתנו עברו כמדומה תהליך דומה של התפרקות לרסיסים . חוויית החיים בראשית המאה העשרים ואחת התאפיינה בתחושה שיכולתנו להקדיש תשומת לב — להתרכז — נסדקת ונשברת . יכולתי להרגיש שזה קורה גם לי — הייתי קונה ערמות של ספרים ומציץ בהם בתחושת אשמה מזווית העין בעודי מפרסם "רק עוד ציוץ אחד" בטוויטר . עדיין קראתי הרבה, אך עם כל שנה חולפת התגברה בי ההרגשה שהקריאה היא כמו ריצה במעלה מדרגות נעות שיורדות מולי .
|
|