|
|
עמוד:8
8 מוטי זעירא שחלחלה אלי מהסרטים בשחור-לבן שהוכרחנו לראות בקולנוע "עממי" בנווה שאנן, שכונת ילדותי . המפגש שלי עם סיפורה האישי של נאוה, ועם נושאי כתיבתה ומושאיה, היה מפגש טעון . הוא חייב אותי לסייר בצד האפל של הירח בלי לסגת בבהלה, בלי להתכנס אל המוכר והידוע, בלי להתעטף בישראליותי המובנת מאליה . אבל כאן, בדיוק בנקודה הזו, התגלתה לי נאוה . היא כמו לקחה אותי בידה, הרגיעה את פחדי, ואפשרה לי להסתכל פנימה ללא חשש ולגלות, לרגע, פנים חדשות במראה . כי היא, בשפתה העברית הקולחת, בחוש ההומור העדין, בהיטלטלות המתמדת בין ישראל העכשווית לאירופה של מלחמת העולם השנייה — אפשרה לי לחוש את "השואה", אותה מפלצת מיתולוגית, כדבר אינטימי, יומיומי, הצומח מבין סדקי המדרכות בתל אביב . כי היא, הקרובה לי בגיל, בשפה, באסוציאציות הישראליות, יכלה לתווך לי את מה שלא יכולתי לחוות בדרך אחרת . כשנפתח לפני עולמה העשיר של נאוה — יומנים, מכתבים, שירים, סיפורים, תרגומים, רישומי מיילים, גזירי עיתונים ששמרה, ומה לא — הרגשתי לפתע שהיא השאירה עבורי, הביוגרף העתידי שלה, סימני דרך . כך, למשל, הקפידה לציין ביומניה ובמכתביה רישום תאריך מלא ומדויק ; במחברות שיריה כתבה לא פעם הערות כמו "שירים מתקופת חיפה", או "השיר הראשון שכתבתי" ; את המיילים שהיו חשובים בעיניה הקפידה להעתיק ולשמור על קבצים נפרדים ; את הדואר הנכנס אספה בקלסרים לפי שנים ; שום דבר לא זרקה, ואת הכול קטלגה, ארגנה בקלסרים צבעוניים, שעליהם הצמידה פתקיות מנחות : "יומנים", "התכתבות", "מאגר נגטיבים" .
|
|