|
|
עמוד:10
[ 10 ] שישה משנה שנייה, שנבחרו מבין מאות מועמדים . אין לי כוונה שמשפט הפתיחה שאני אומר להם כל סמסטר ירפה את ידיהם : אדרבה, אני מקווה שיקרה ההפך . אני לא יכול ללמד אתכם כלום . ועכשיו, כשאתם יודעים זאת, לכו ללמוד . בסופו של דבר אני מנחה אותם אל האש בתקווה שהם יזהו את המקומות שבהם, בוודאות גמורה, ייכוו, אך גם בתקווה שילמדו לגשת לאש ולהעבירה הלאה . אחד המקומות המתאימים ביותר לכותבים הצעירים הוא נוכח החומה הבוערת, ורק סגולות כחוסן, להט והתמדה מסייעות להם לעבור אל העבר הנגדי . והם אכן פורצים את החומה : יש החופרים מנהרות, יש המטפסים, יש ההודפים . לא בעזרתי, אלא בהתכנסות אמיתית בתוך עצמם, בנוסח רילקה . אני כבר מלמד כמעט עשרים שנה . השתמשתי בהרבה גירים ובהרבה עפרונות אדומים . לא אהבתי כל רגע ורגע, אבל אהבתי את רובם ולא הייתי מחליף את ניסיון החיים הזה בעד שום הון שבעולם . תלמידיי זכו בפרסים — פרס הספר הלאומי, פרס בוקר . פרסי גוגנהיים, פרסי פּוּשקארט . חונכויות . ידידויות . אבל אודה ואתוודה, הייתה גם שחיקה . היו בכיות וחריקות שיניים . היו נטישות הפגנתיות . התמוטטויות . חרטה . עיקרו של דבר הוא שאני משמש שם רק כמראה . זמן וניסיון מעשי לא בהכרח מקנים עמדה בכירה . לפעמים סטודנט בראשית דרכו יודע הרבה יותר ממני . אני יכול רק לקוות שבמשך שני סמסטרים אומר דבר או שניים שיחסכו להם מעט זמן ושיברון לב . כל הסטודנטים הללו, ללא יוצא מן הכלל, מבקשים, במילים של רילקה, "להביע פסגות-עונג שאין להן מבע" . ואכן אין להן מבע, לפסגות העונג, מלאכת ההבעה מוטלת עליהם . היכולת לתת אמון בקושי . הנחישות להבין שההצלחה תובעת זמן ואורך רוח . לא מזמן ביקשו ממני מהאתר StoryPrize . org לכתוב בקצרה על חייו של האדם הכותב . רקחתי יחד כמה מרעיונותיי, מהלתי אותם במעט "אני מאמין" ובכל מה שהצלחתי לסחוט מספוג ימי ההוראה שלי . קראתי לתוצר מכתבים אל סופר צעיר , וזה הפרק הראשון בספר
|
|