|
|
עמוד:12
] 12 [ על היער שלי, לא יכולתי לשאול אף אחד על התופעה . אולם יום אחד, כשישבתי על הדשא עם סטודנטים ומרצים מהפקולטה, הגיעה הלהקה עד הדשא . כמו ביער, הלהקה התיישבה בדממה . כולם הסתכלו בהשתאות בתופעה המוזרה . וכמו שקרה בלילה, אחרי חצי שעה קמה כל הלהקה בעקבות המנהיג ונעלמה אל תוך היער . הלילה הם לא הגיעו, אך הייתה לי תחושה שהם מביטים בי מבין העצים . פתאום ידעתי . “אתה מוזמן להצטרף אליי", אמרתי בקול שקט . “את פשוט תמיד יודעת", אמר אלון והגיח מבין עצי האורן שמאחוריי . “יודעת כל מה שלימדת אותי", אמרתי . “קפה ? " “תודה", אמר והתיישב לצידי . מזגתי לו קפה מתוך הפינג'אן הקטן . אלון . יכול להיות כל אדם ברחוב . ישראלי טיפוסי . נמוך, רזה, שיער שחור כמו פחם, מכסיף ברכות . אף חד, עיניים מרצדות, שפתיים דקות . חכם כמו שד . יודע יותר מדי על הכול . בטוח במאה אחוז בצדקת הדרך . כבר שנתיים אנחנו נפגשים כאן ביער הזה אחת לשבועיים . בכל פעם במיקום קצת אחר . אלון שומר עליי . שומר נפשי . לפעמים יש לי תחושה שהוא מכיר אותי טוב יותר משאני מכירה את עצמי . מדהים כמה עמוק יכולים שני אנשים לדעת זה את זו אחרי שנתיים בלבד . האמת, כשאני חושבת על זה, אני יודעת די מעט על ההיסטוריה או על ההווה של אלון . לא מכירה את אשתו, לא את ילדיו, אבל מכירה את נפשו ואת ראשו . כמו בריטואל ידוע מראש, אלון הוציא את קופסת הנובלס שלו . ישבנו בשקט והקשבנו לקולות הלילה . הרגעים האלה יחד היו כל כך קסומים שאיש מאיתנו לא רצה להיות הראשון שיפר את הדממה, אבל לאלון לא הייתה ברירה .
|
|