|
|
עמוד:7
לא נשכח נצא לרקוד 7 מהרכבת, ואילו הוא עצמו - התמזל מזלו והוא שרד במחנה העבודה . או שמא הוא הלך רחוק מדי ? הסרטון הוא וידיאו – ארט שיזמה בתו, האמנית ג'יין קוֹרמַן, והדיון הער שהתפתח בעקבותיו בתגובות הגולשים היה מלוּוה בהרבה רגשות עזים . הריקוד של האיש הזקן ומשפחתו העסיק את התקשורת וגופים ומוסדות רשמיים בישראל, בארצות הברית ובגרמניה . את מה שאחדים קיבלו בתור מפגן של חוסר טעם כלפי הקורבנות, כינה העיתונאי הברלינאי הנרי מ' בְּרוֹדֶר ( שבדרך כלל אינו סובל ממחסור במילים חריפות ) "אחת מיצירות האמנות הגדולות ביותר בנושא ההיסטוריה של השואה" . התהודה הרבה שהסרטון של אדולק קוהן קיבל תפסה אותו לגמרי לא מוכן . הוא עצמו - שאחרי השחרור מאושוויץ חזר ללודז' בהליכה ברגל, הכיר את אשתו באותה צעדה ונשא אותה לאישה כעבור שלושה שבועות - היה רקדן נלהב במשך כל ימי חייו . ב – 1949 עבר להתגורר במלבורן, שם פתח עסק קטן והקים משפחה . הוא חי במלבורן עם אשתו עד היום, והוא בן תשעים ושלוש . בכל הזדמנות נהגו בני הזוג לערוך בביתם נשפי מסכות, שבהם רקדו האורחים עד שאפסו כוחותיהם, ביטוי לשמחת חיים בלתי נדלית . בריאיון לתוכנית הטלוויזיה titel thesen temperamente הוא הסביר את הריקוד באושוויץ : "אם מישהו היה אומר לי אז, במחנה, שכעבור שישים שנה אבוא לשם כדי לרקוד עם הנכדים שלי - הייתי אומר לו שמקומו בבית משוגעים . עכשיו מישהו כתב לי במכתב שניצחתי את היטלר במלחמה . אנחנו רוקדים כי הבאנו דור חדש לעולם . " הנכדים של אדולק קוהן חיים בישראל ובארצות הברית . יסמין בת העשרים ושש אמרה פעם : "היה חשוב לי לצאת למסע הזה עם סבא שלי . מעולם עוד לא ביקרנו ביחד באושוויץ . אפילו שהוא לא מדבר על שום דבר אחר מלבד המלחמה . " בשביל הדור שלה, הדור השלישי, השואה
|
אפיק
|