פתיח

עמוד:10

— 10 — ודלילות, כמעט שלא קיימות, גם אם כואבות מאוד, מייסרות – פרדוקס ) . העבר כשלעצמו לא עניין אותי, אלא האופן שאני עשוי, אולי, למצוא משהו מעצמי בהווה . בהמשך הוספתי כמה צילומים שאומנם אינם שייכים לאלבום הילדות שלי אבל הם מייצגים את האני הילדי המתבונן בדימויים, עצמי שיכולתי לזכור ולייצג במילים . האפשרות להיות במגע עם המציאות הנוכחית הייתה ישירה ועמוקה אך גם מוגבלת מאוד . פניתי למציאות העבר ( צילומים, זיכרונות, נרטיבים ) , מציאות הנגישה לי יותר . קיוויתי שדרכה אוכל להתחבר למציאות העכשווית שבה אני חי, ואשר ברובה מנוכרת לי ( ואני לה ) . באופן אסוציאטיבי, כמעט אקראי, גיליתי שלעיתים, כשאני מתבונן בתמונות מתקופות שונות בחיי, אני מוצא מרחב חדש של ספק זיכרונות ספק הזיות המדגימות את יחסיי עם העולם . גם לדיכאון יש מקום רב יותר בהתבוננויות אלה ובכתיבה עליהן ( מתוך התרחקות ממנו והפניית קשב לאזורים אחרים, ובו-בזמן מעקב צמוד אחריו ) . הדימויים שבתמונות מאפשרים לי להתמקד במשהו חיצוני לי, שאינו אני, אבל הוא קשור אליי . אני מתקרב אליי מתוך מרחק, וגם מתרחק ממה שקרוב מדי ( קרוב מדי – רחוק מדי ) . ההתבוננות בתמונה וכתיבת טקסט עליה מאפשרות לי מסגרת, אולי אפילו גדר ( גדר מעצמי ) , אל מול ייאוש וכאב שאין להם פשר, שאין להם התחלה וסוף . המחשבות והאין-מחשבות המייסרות הן אין-סופיות . הטקסט מוגדר, מגודר . ויש לו גם נמען שאינו רק אני ( ולעיתים הוא קרעֵי אני ) . באופנים שלא צפיתי אותם, הכתיבה אפשרה לי מרחב להתבוננות ולמחשבות, כמו גם מסגרת קונספטואלית, יצירתית, תקשורתית, ואף קונקרטית ממש, לחוויה אישית . בתחילה אלה היו פירורים של עצמי, זיכרונות, ספק דימויים ספק מציאויות, ובהמשך נוצרה חוויה ברורה יותר של העצמיות שלי, תהא אשר תהא ( בסופו של דבר צריך לבחור מילים ולהניח אותן על הדף בסדר מסוים כדי להפיק משמעויות וחוויה אסתטית ) . איני חווה את הכתיבה שלי כתרפיה, אך היא אפשרה ( ועדיין מאפשרת ) לי ליצור מקום

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא