|
|
עמוד:9
— 9 — הדיכאון היה שם תמיד, ולא שמתי לב לקיומו, לא חשבתי אותו ( את מי איבדתי או את מה איבדתי ולא ידעתי ) ? ואיפה ה“עצמי“ שלי כאשר אני חש ריקנות מוחלטת ? ייתכן שישנן אפשרויות נוספות, כאלה שאיני מצליח למקד בהן את תשומת ליבי . האם אני מסתכל ( רק ) במה שמוכר ? האם אני מסב את פניי מלהסתכל ( החרדה והכאב כה מצמצמים ) ? פרויד, ובהמשך לו ביון, תיארו הקשבה טיפולית כהטלה ( מבחינת מיקוד הקשב ) של אלומה של חושך ( ולא הגברת אור, כמו המטפורה השגורה ) , מתוך הבנה שבחושך ניתן להבחין גם באורות חלשים . האורות ( המחשבות . האם גם ה“אני“ ? ) קיימים תמיד, אך ממגוון סיבות, איננו שמים לב אליהם . למעשה, ביון ( בעקבות משפט של פרויד ) הציע מעבר פרדיגמטי מחיפוש ( פרשני, של עומק ) אחר תכנים לעבר קושי להתבונן ( ולחוות ) בתכנים ובמחשבות הקיימים במרחב ( בתוכנו ) , אך אינם נגישים לנו בשל קושי במגע רגשי עם העצמי . לעיתים זה קורה לנו בטיפול ( כמטפלים וכמטופלים ) – אנו מרגישים שאין לנו מחשבות, ובתהליך ( לרוב ממושך, מכוון ובו-בזמן גם אקראי ) , אנו מגלים שהמחשבות היו ברשותנו כל העת, אלא שלא ייחסנו להן משמעות ( האם יכול להיות אדם נטול מחשבות מעניינות, כאלה המחכות שיבחינו בהן ? ) דיכאון הוא כמו תאורה עצומה בתוכי ; אור חזק ובוהק של חשכה המקשה לזהות, לחשוב, להרגיש את מה שאינו נכלל בו ( ובה-בעת מגביר את תשומת הלב למה שנכלל בתחומו ) . עוצמה אדירה של אין-חשיבה . כיצד אפשר להימלט ממשהו חזק כל כך ? שתלטני כל כך ? צודק כל כך ( ובמובן זה גם מפתה כל כך ) ? ולצד זה, כיצד לא זיהיתי את הדיכאון בתוכי בכל השנים שקדמו להתפרצותו ? ואולי זיהיתי ( אך לא ידעתי ) ? בתהליכי ההתבוננות בצילומים ובכתיבת טקסטים עליהם מצאתי אקט תרפויטי וגם אנושי, כמו דיאלוג בקליניקה, כמו קשר אל עצמי ואל מחשבותיי . בתוך חיפוש ( מעורפל, לא מכוון ) אחר חלקי העצמי שלי, נמשכתי לתמונות מאלבום ילדותי ( הרחקתי בזמן כדי לנסות להתקרב לעצמי ) . הזיכרונות הרחוקים היו ברורים לי יותר מחוויות ההווה שלי ( שהיו מפוררות
|
|