מבוא

עמוד:13

13 המלך והַשֵּׁד – סיפורי אהבה הודיים אבל למלך היה מורה נוסף לסנסקריט וזה האחרון הבטיח שילמד אותו את השפה על כל חלקיה ודקדוקה תוך שבוע ימים בעזרתו של האל סְקָנְדָה . המורה השני אכן קיים את הבטחתו והמלך למד סנסקריט על בוריה . בשומעו על כך החליט גוּנָדְיָה לעזוב את הארמון, לצאת אל היער ולא לדבר עוד בשפת אנוש, לא בסנסקריט ולא בשפה המדוברת העתיקה יותר, פָּרַקְרַטִית, ואף לא בשפה המקומית . אך בהיותו ביער פגש גוּנָדְיָה בשדים שבילו זמנם בסיפור סיפורים . הסיפורים היו מפחידים ומרתקים כאחד, וגוּנָדְיָה, שהיה בעל חוש לשפות, למד תוך זמן קצר את שפת השדים וכך הבין את הסיפורים . ברגע מסוים הוא גם החל לרשום אותם על גבי עלי דקלים, כשהוא משתמש בדמו כדיו . כאשר סיים את כתיבת היצירה שהשתרעה על פני שבע מאות אלף חרוזים, שלח גוּנָדְיָה את כתב היד אל המלך בתקווה שזה האחרון יהלל וישבח אותו ויאות לפרסם את יצירתו . אך המלך לא גילה כל עניין ביצירה . בצר לו חזר גוּנָדְיָה ליער, ושם, ברוב ייאושו, העלה מדורה והטיל לתוכה את כתב היד, עלה אחר עלה, בעוד חיות היער והציפורים עומדות סביבו ובוכות . כאשר נודע הדבר למלך נגע הדבר לליבו . הוא מיהר ליער והספיק לעצור בעדו מלשרוף את שארית היצירה וכך נותרו לפליטה כמאה אלף חרוזים . חלק זה הגיע בסופו של דבר לידי סוֹמָדֶוָה הקשמירי והוא זה שתירגם את היצירה משפת השדים לסנסקריט . אגדה זו אופיינית לתפיסה ההודית, הרואה כמעט בכל טקסט מקודש, רסיס או שארית מיצירה רחבה הרבה יותר . סיפורים ברוח זו יש גם על הוֶדוֹת – כתבי הקודש ההודיים ועל יצירות נוספות . ספרות הקַאטָה היא ספרות עירונית בעיקרה וגיבוריה אנשי העם – סוחרים, ברהמינים, נשים ממעמדות שונים ולאו דווקא מלכים ובני האצולה . בסיפורים ניכרת פה ושם השפעה בודהיסטית, דת שצמחה בהודו וזכתה לפופולריות בקרב מעמד הסוחרים וכך, עם התפשטות הבודהיזם בדרכי המסחר אל מחוץ לגבולות הודו, נפוצו גם הסיפורים ההודיים בטיבט, מונגוליה, סין ואינדונזיה, ובמרחב כולו . כתיבתו של

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא