|
|
עמוד:12
איילת קלטר 12 נכון של המשוואה . כלומר באוכל עצמו ולא בילדים שאוכלים אותו . במובן מסוים, מרוב מאכלים שכחנו שמי שחשוב זה לא הקורנפלקס או הסלט, לא הקציצה ולא פרוסת הלחם, אלא מי שאוכלים אותם . ומי שאוכלים אותם הם הילדים שלנו . בקליניקה שלי אני מטפלת לאורך השנים בעשרות אנשים שעבורם האכילה בילדות הייתה חוויה טראומטית, מלאת פחדים, מתחים, תסכולים ואי-הבנות . אנשים, שבשם המזונות הבריאים, הגוף החטוב ונימוסי השולחן, נהרסה להם הילדות . בעבורם האכילה כרוכה בסבל, אשמה וחרדה, והמאכלים הם אויבים . פגשתי משפחות שעבורן שעת הארוחה הייתה שעה לא שמחה . שעה שבה מתווכחים, רבים, כועסים ומעליבים . שעה שעוד לפני שהיא מתחילה, בני הבית מגיעים אליה מרירים וממורמרים . ואני רואה סביבי איך הורים, שאוהבים באמת ובתמים את ילדיהם, פוגעים בהם, פוצעים אותם, וזאת כדי להגן עליהם מפני המזונות, שהם עצמם מספקים להם . אני שומעת ילדות בנות שלוש שחושבות שהן שמנות, שומעת על הורים שבולשים אחרי ילדיהם לדוכני פיצה, ופוגשת המון ילדים מבולבלים שלא מבינים מה לאכול או איך לאכול . ספר זה אינו עוסק בהתמודדות עם הפרעות אכילה כמו אנורקסיה או בולימיה, אבל הוא כן מבקש לשנות במאה שמונים מעלות את זווית הראייה שלכם על מערכת היחסים המתקיימת בין הורים, ילדים והאוכל שהם אוכלים . הוא נכתב כדי להעניק אי של שפיות
|
אפיק
|