|
|
עמוד:13
עמודי השער׀ 13 ההשכלה היהודית והחסידות לא יגיע לשיעור קומתם של אלה כאמנים עד להופעתם, בשנות החמישים והשישים של המאה הי"ט, של אברהם מאפו ופרץ סמולנסקין, יוצרי הרומן העברי המשכילי, ושל י"ל גורדון, שהביא את השיר הסיפורי העברי לרמה שאפשרה את הופעתו של ביאליק שלושה עשורים לאחר מכן וכן את הופעתו של ש"י אברמוביץ . זה, בתחפושת של מוכר הספרים הקרתני מנדלה, יצק בשנות השישים והשבעים את יסודותיה של סיפורת היידיש האמנותית המודרנית ובשנות השמונים והתשעים — את אלה של מקבילתה העברית . נשאלת השאלה : מה גרם לו, לסוחר-עסקן-מחנך מטרנופול, שהניח למספר האמן הרדום שבו להגיח מתוכו, והוא כבר בשנות העמידה, גבר כבן ארבעים וחמש, איש רב-פעלים, שנראה — על רקע התקופה הנפוליאונית והריאקציה האירופית שלאחריה — מרוחק למדי מענייני ספרות בכלל ומיצירת בדיון סיפורי קומי בפרט ? אין לנו ספק מי היתה דבורת הדבש שעקצה והקיצה את המספר הרדום — ר' נחמן מברסלב הטוען לכתרו של הבעש"ט ( ולצדו רוחו של הבעש"ט עצמו, שספר שבחיו ראה אור לצד ספרי המעשיות של נחמן ) . פרל הכיר היטב את ספרי ההגות והמימרות החסידיות של נחמן, כגון "ספר המידות" או "ליקוטי מוהר"ן" וכן "קיצור ליקוטי מוהר"ן", וכשהתעורר הצורך גם הִרבה
|
אפיק
|