|
|
עמוד:6
מסכת דמאי 6 מ ב ו א וההבדלים קטנים, אך משמעותיים . לפי הירושלמי תקנת יוחנן כוהן גדול מתירה לאדם לא להרים מעשרות, ויש בה מתן לגיטימציה למצב שהמגדלים מרימים בו רק את שתי התרומות . חז"ל התלוננו על עמי הארץ, ובמסורת זו יש מתן הכרה בנוהג של עמי הארץ, ואף הנמקה הלכתית לו ( "שהמוציא מחבירו עליו הראייה" ) . לעומת זאת בתלמוד הבבלי אין שום התייחסות למגדל . המגדל צריך להרים את כל המעשרות . אך אם אדם קנה דמאי, כלומר פרות שאין ידוע אם עושרו, הוא רשאי להניח שהתרומה הגדולה הורמה, אבל תרומת מעשר טרם הורמה ולכן עליו להרים תרומת מעשר ובפועל הוא פטור מיתר המעשרות . עליו לקרוא להם שם, אך הוא פטור מנתינתם ללוי . שני ההסברים רחוקים מלספק . נפתח בטענה הנוגעת לסוף המשנה שהתקנה "אין אדם צריך לשאול על הדמאי" ( מעשר שני שם ) אינה מתפרשת בדרך זו . לפי ההסבר קבע יוחנן את דין דמאי ואת המציאות המעוגנת שבגללה נוצר הדין, אם כן למה זה מכונה "אין אדם צריך לשאול" ? אדרבה, דווקא מעכשיו צריך אדם לשאול על הדמאי . לפי הלשון של המשנה צריך היה להסיק שחכמים משבחים את יוחנן על שבזמנו גבו מעשרות בכוח, או שסתם אנשים היו שומרי מצוות ולכן כולם הפרישו מעשרות, ואז אין אדם צריך לשאול על הדמאי . אם כן מה הרע בכך ? חזרנו אפוא לשאלה האם הדברים הללו שבטלו הם לשבח או לגנאי . כאמור, גם לפי פירושנו ייתכן שהסיפא תכלול מעשים כאלה וכאלה . אם אכן המעשה הוא לגנאי מן הראוי לשער שיוחנן עסק בגביית מעשרות בכוח, וחכמים מתנגדים לגבייה יזומה זאת . אמנם בימיו אין צריך לשאול על הדמאי כי כולם הפרישו מעשרות, רמז לכך שתקנותיו או הסדריו של יוחנן קשורים לגבייה אלימה של מעשרות . שני הסברים אפשריים כאלה יש בירושלמי : "ובימיו אין אדם צריך לשאול על דמיי – שהעמיד זוגות" ( שם ) , ומיד לאחריו הסבר אחר בשם סדרת אמוראים : "בראשונה היה מעשר נעשה לשלשה חלקים שליש למכרי כהונה ולוייה, ושליש לאוצר, ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלם . . . משבא אלעזר בן פחורה ויהודה בן פטירה היו נוטלין אותן בזרוע והיה ספיקן בידן למחות ולא מיחה" ( שם ) . אם כן, אין צריך לשאול על הדמאי משום שכולם הפרישו מעשרות . לפי ההסבר הראשון הדבר נדרש לשבח משום ש"העמיד זוגות", כלומר העמיד אנשים שיקפידו על הדבר וידרבנו את הציבור לקיים מצוות . ההסבר השני מורכב יותר . מסופר על המצב שהיה "בראשונה", ולא נאמר מה קרה אחר כך ( מה המצב היום ) . דומה שכל מה שיש במימרה הוא אותו הסדר שהיה "בראשונה", שאף בו היו שני שלבים . בשלב הראשון התחלק המעשר לשלושה, שליש חופשי וניתן לכוהנים וללוויים באשר הם ( כרגיל בספרות חז"ל ) ; שליש הובא לאוצר הממלכה, ושליש הובא לירושלים וניתן לעניי ירושלים, לכוהניה וללוויים שבה . הצורה "חבירים" שהיו בירושלים מלמדת שהמעשר לא ניתן לסתם אנשים אלא לבני העילית בלבד . השליש לאוצר ניתן כנראה מתוך שהאוצר ייצג את המקדש או משום שהוא ניתן לבני חשמונאי שהיו כוהנים, ונתפס כנתינת מעשרות לכוהנים . בשלב שני באו אותם שני אנשים וגבו את כל המעשרות בכוח . יוחנן נאשם בכך שלא מנע זאת מהם .
|
|