|
|
עמוד:11
פרק 1 : ניר עוז [ 11 ] אני זוכרת את ביתם הצנוע של הוריי, בית קיבוץ שכלל רק חדר שינה אחד, סלון ומטבח קטנטן, כיוון שאת כל ארוחותיהם אכלו עם חברי הקיבוץ בחדר האוכל . אבי יצר הֶתקן גאוני שאִפשר להרים את מיטת ההורים ולהצמידה לקיר . כך יכולנו לבלות בחדר השינה שלהם, "חדר המשחקים והדמיון", כפי שנהג אבי לומר . אורי דן, אבי, בוגר בצלאל, היה מורה לקולנוע בתיכון האזורי והיה שופע יצירתיות . יחד אהבנו להתנסות בדברים מסעירים : הוא נהג לקחת אותנו לירות ברובים במטווח, להעיף עפיפונים, יחד הכנו מצלמה מקרטון, בנינו שובך ליונים, צפינו בסקרנות בכלבה שממליטה את גוריה, דבר שמרגש אותי מאוד גם היום, והפקנו סרטונים שבהם היינו התסריטאים, הבמאים והשחקנים . אבי נהג להזין אותנו בתרבות מגיל צעיר, הוא דאג שנבקר בכל מוזיאון אפשרי . אימי אהבה שירה ומוזיקה . מכאן האהבה, התשוקה והקשר שלי לאומנות . כשבגרתי למדתי עיצוב גרפי . אבי טען באוזניי שעליי להיות צלמת . כפי שנהוג אצלנו, עזבתי את ניר עוז רק לאחר שהשלמתי את השירות הצבאי . שם התחיל המפגש האמיתי הראשון שלי עם העולם החיצון . בקיבוץ, סולידריות, ערבות הדדית ושוויון היו ערכי היסוד שלנו . לכל אחד מאיתנו הייתה אישיות משלו, אבל עבודת צוות קדמה לכול . לעיתים הדבר אף גבה מחיר, לא היה פשוט להרגיש חלק מקבוצה כשהצורך להתבלט, לבדל את עצמך ולטפח את האינדיבידואליות שלך גובר . זה מה שקרה גם לי . המוסר השיתופי הזה העניק לי במשך זמן רב את התחושה שהוא מונע ממני להיות אני . בעיר הגדולה זכיתי סוף-סוף להתחכך ביקום הזה של האינדיבידואליזם, גיליתי דרכים אחרות לחיות ולחשוב . התלהבתי מכך . רציתי לטייל בעולם, יצאתי למסע, חוויתי הרפתקאות והתנסויות חדשות . אבל אחרי כמה שנים מחוץ לבית, כמעט עשור בתל אביב, הרגשתי צורך עמוק לחזור לשורשים שלי, לשקט הזה שבו הכול התחיל . כך חזרתי לניר עוז .
|
|