|
|
עמוד:9
פרק 1 : ניר עוז [ 9 ] הבסיס הרעיוני של הקיבוצים והרכוש המשותף היה : "כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו" . אני פרי המורשת הזאת . אני גם פרי החינוך הייחודי של הקיבוצים — חינוך פתוח לעולם הרחב, מזמין גילויים וחשיבה יצירתית . המורים הנחילו לנו את טעם ההתנסות האישית, הסקרנות והחקירה התמידית . ברגע שלמדנו נושא כלשהו בכיתה, נהגנו להתנסות בו באופן מעשי . למשל כשלמדנו על האינדיאנים היה עלינו להעמיד אוהלי טיפי אופייניים, סיגלנו לעצמנו את אורח חייהם והענקנו זה לזה שמות אינדיאניים . היה לנו החופש לעשות שימוש בספרייה ולצאת לבד להרפתקאות בטבע, מצוידים במגדירי צמחים ובעלי חיים . כשהייתי ילדה, הפתיעה אותי העובדה שיש מי שלא מכירים שמות של פרחים ועצים . אצלנו הטבע היה חלק בלתי נפרד מחיינו . ספגנו והטמענו לתוכנו את הידע הרב, נהגנו לאסוף ביצי ציפורים שנפלו מקניהן, בילינו בחורשת העצים, והתנסינו בשימוש בחומרי גלם טבעיים כמו חמר ועץ . בחיק הטבע למדנו את סודות היקום . מורינו החדירו בנו את אומנות החשיבה, תוך שהם מעודדים אותנו למצוא בכוחות עצמנו פתרונות לאתגרים שהוצגו בפנינו . אבל לאידאולוגיה ההיא היו גם מכשולים . השיתופיות הטביעה את חותמה על כל תחומי החיים וגם על האופן שבו הורים גידלו את ילדיהם . כיום, הלינה המשותפת כבר אינה חלק מחיי הקיבוץ, אימהות כבר לא משאירות תינוקות בני יומם בבית הילדים ומגיעות לשעות ההנקה . אבל בעת ההיא הטיפול בילדים התחלק בין ההורים לבין המטפלות וחברי הקהילה, וכך גדלתי גם אני . יש הטוענים כי אידאולוגיה כזו נועדה גם להקל על התנאים הקשים שהיו קיימים אז . כולם חלקו בנטל . אם כן, מגיל צעיר מאוד העברתי את מרבית שעות היום בחברת המטפלות שלנו בבית הילדים, כשאני חלק מקבוצת "שיבולים", השבט הקטן של ילידי 1966 – 1967 . את רוב הפעילויות, מהבוקר ועד הערב, העברנו יחדיו — ארוחות, משחקים, לימודים, מקלחות
|
|