|
|
עמוד:14
14 סנדרה פֶּטריניָאני שהיא בעצם חשה כלפי אהדה מסוימת . מקומת ביניים, שהגיעו אליה באמצעות מדרגות עץ הנתמכות בקיר בירכתי החדר - מערכת מדרגות קצרה, שמחובר אליה אחד מאותם כיסאות גולשים לנכים - הגיעו מדי פעם קריאות מוזרות שהפכו את המצב לסוריאליסטי קמעה . תיארתי לעצמי שזאת עשויה להיות ציפור בכלוב, מי יודע למה . לעתים נסקו הקריאות והפכו לצווחה של ממש . נטליה לא הגיבה, וגם לא סיפקה הסברים . היא המשיכה לנעוץ בי אותו מבט ממוקד שלה, בסקרנות, ואולי, כן, באהדה, בשל הנעורים שלי, ואולי בשל מה שחשה שהוא בלתי-מפוענח וחמקמק בשואפת-להיות-סופרת שהייתי . במבט לאחור יש לי רושם שעוררתי בה רוח-רפאים מן העבר, אולי הזכרתי לה משהו או מישהו, שהיתרגם לשמץ סדיסטיות, כמעט סיפוק חשאי מניפוץ חלומותי . נותרתי פגועה זמן רב מדי, ואחר-כך, במדרגות, קרסתי על מדרגה ובכיתי . סערה דומה חשתי זמן-מה לאחר-מכן, למראה מכתב קצר שקיבלתי מנטליה על נייר רשמי של בית-הנבחרים : היא ישבה בפרלמנט משנת 1983 . הפעם יש לי תאריך מדויק, מוטבע על המעטפה : 7 במארס 1987 . היא טרחה להלל אותי במלים חמות מאוד ובכתב-יד גדול ועקום, על סיפור שפרסמתי ב קוֹריירֶה דֶלָה סֶרָה כמה ימים קודם-לכן . היא כתבה שהסיפור הזה מצא חן בעיניה מאוד, עד כדי כך שגזרה אותו כדי לשמור אותו . כמובן, גם אני שמרתי את המכתב שלה . ועכשיו, כשאני רוצה לכתוב עליה, הוא מונח כאן מולי, יחד עם תצלום שלה מנעוריה, לא לגמרי ממוקד, שקיבלתי במתנה מאוֹרֶסטֶה מוֹלינָה, המנהל הטכני המיתולוגי של אינאודי, מסוף המלחמה ואילך . הוא צילם אותה בסביבות 1947 : נטליה היתה אז בת שלושים וצחקה, בשיניים חשופות . היו לה חולצה לבנה ושיער שחור קצר שהרוח פרעה . כשהגעתי לבקר אותו בדירתו בטורינו, בתחילת התחקיר שלי, הוא דיפדף לעיני בתצלומים ישנים שצילם בהם את קלווינו, פָּאבֶזֶה וגינצבורג . הזיכרון שלו בא והלך חליפות, אבל התצלום הזה החיה בו את העבר, והוא הביט בתצלום
|
|