|
|
עמוד:14
14 במקום הקדמה אפשרי . אבל בשנה האחרונה לחייה, עם התקדמות המחלה מצד אחד וההתעמקות בחיי המשפחה מצד אחר, נדמה שמשהו בהלך-הנפש הזה השתחרר אצלה . היא אפילו העזה לומר שהיא רואה בו הלך- נפש מאוס, חסר ערך, וחזרה לחפש בשירה יופי, רכות ואיזה טוהר לשוני שהרגישה שאבד בתוך בליל הכתיבה המחקרית . כמו כל מהלך שעשתה בשירתה או בחייה, גם כאן, הרצון להבין את המלנכוליה עד תום תודלק על ידי אהבתה הגדולה לאמת, אך לקראת סוף המחקר היא הבינה עד כמה הייתה המלנכוליה למושא להערצה בקרב חוקרים מדיסציפלינות רבות וסירבה להיסחף בזרם . במובן זה היא לא תפסה את המלנכוליה כעמדה אתית שמִן הראוי לאמץ . טלי נולדה ב- 1976 לדניאלה, שעלתה ארצה זמן-מה קודם לכן משוויץ, ולעמנואל ( עמי ) , עורך דין ששירת בצה"ל כקצין בנציבות קבילות החיילים . אחיה, מיכאל ( מיקי ) , נולד כשנתיים וחצי אחריה . את האהבה הגדולה לשפה קיבלה מאביה, ואת אהבתה הגדולה למוזיקה — מאִמה, פסנתרנית מחוננת . אביה נפטר כשהייתה בת חמש עשרה . יידרשו שנים עד שתוֹדֶה עד כמה מותו השפיע עליה ועד כמה גדול היה הדמיון ביניהם ; אפילו גילָם במותם היה זהה . גם את המודעוּת הפוליטית קיבלה ממנו, את התשוקה הגדולה לעשות את העולם לטוב יותר, שהייתה מעורבת תמיד בזעם גדול על העוולות של השלטון בישראל, ובראשן הכיבוש . ככל שמחלתה אִפשרה לה היא הגיעה להפגנות, התנדבה בעמותות וסייעה בתרגום ובתיעוד של פרוטוקולים משפטיים . בעיניה, כמובן, כל זה מעולם לא הספיק . בנעוריה למדה טלי במגמת מוזיקה בתיכון עירוני א בתל אביב, ואחר כך, בלימודי התואר הראשון, בחרה במסלול מקביל של לימודי מוזיקה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ולימודי ספרות באוניברסיטה העברית . בסופו של דבר, כשהבינה שהיא לא רוצה להיות פסנתרנית ( ובעיקר לא פסנתרנית המופיעה מול קהל ) , נשארה עם הספרות . הפסנתר והמוזיקה נותרו חלק גדול מחייה, והיו בלתי נפרדים מהבית שלנו . לקראת סיום לימודיה לתואר הראשון היא הוזמנה בידי פרופ' יגאל שוורץ להצטרף למחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן- גוריון בנגב, ושם עשתה חיל . היא שימשה כעוזרת הוראה, סיימה תואר שני בהצטיינות וקיבלה את מלגת קרייטמן ללימודים לתואר שלישי . ב- ,2015 עם סיום הכתיבה של עבודת הדוקטור, הצטרפה
|
|