|
|
עמוד:14
14 | זוכר ולא שוכח בשנות השבעים של המאה העשרים, הקים את "מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים" במרתף מצודת זאב, גם זאת תוך מאבק מתסכל ומיותר דווקא עם אנשי תנועתו, שאולי לא ראו בעין יפה את עצמאות היתר שגילה . בסדרה ארוכה של פרסומי המוזיאון, שהוציא לאור לאורך שנים, הביא עדויות רבות שגבה, מסמכים ומחקרים על התקופה, וגם הנציח לאחר מותם עשרות חברי בית"ר ששרדו את השואה . ספרו האחרון, "בית"ר בשארית הפליטה" ( 1997 ) , הופיע חודשים ספורים לפני פטירתו ובו חומר תיעודי רב על ההתארגנות המחודשת של אנשי התנועה לאחר המלחמה, אשר לו עצמו היה חלק מרכזי בה . לכל אורך הדרך סייעה בידו מאחורי הקלעים רעייתו ושותפתו, אמי, חיה לזר לבית שפירא, שליקטה, תרגמה, ערכה, שִכתבה וביקרה את כל אשר כתב ופרסם ואף שלחה ידה בעט . אני שואלת את עצמי היום כיצד מצאו זמן לכל זה ? הם עבדו קשה לפרנסתם, הוא בקופת חולים לאומית והיא בעיתון חרות, ואחר כך בעריכת פרסומים בהוצאה לאור של משרד הבטחון ובסוכנות היהודית, ובמקביל ניהלה בית וגידלה ילדים . הוא היה חבר בארגוני הלוחמים והניצולים ונאבק עד חורמה בהסכם השילומים וביחסים עם גרמניה, נואם בהפגנות וכותב עצומות . הם קיימו חיי חברה ותרבות עשירים וכמובן חיי משפחה . הם קראו ספרים ועיתונים בלי הרף והאזינו באדיקות לרדיו כדי לא להחמיץ דבר, השתתפו באירועים פרטיים וציבוריים אין ספור, ובכל זאת, מצאו זמן לכתוב . התשובה הבנאלית היא, שלא הייתה טלוויזיה עד סוף שנות השישים, ולא רשתות החברתיות, אפילו טלפון לא היה בבית במשך שנים רבות . התשובה האמיתית היא, שבערה בהם תחושת שליחות דחופה . בניגוד לשורדי שואה רבים ששתקו, הם בחרו להרים קול ולזעוק . חשוב היה להם לספר, לתעד, לכתוב, להבין, לזכור ולהזכיר, להיאבק בשכחה ובצד זאת גם להיאבק ללא הרף ברהביליטציה המהירה שניתנה לגרמניה .
|
|