|
|
עמוד:10
10 | זוכר ולא שוכח אהב את דיאנה וודאי היה מתאבל על סופה הטרגי . ישבתי מולו והוא הביט מבעד לחלון בית החולים אל מגדלי עזריאלי שהחלו להתרומם בסמוך ונצצו בשלל אורות, ונאנח באהבה אל עירו הצומחת לנגד עיניו . כששאלתיו האם לא מאס בכאב ובסבל, הביט החוצה ואמר בצער : "אבל אחרי שמתים הכול נגמר" . אחר כך דיברנו על מכתב שלי שהתפרסם ב"הארץ" של אותו סוף שבוע, שהיה פרוש על ברכיו, בדבר שלטי הדרכים הירוקים של מע"צ המעלימים יישובים ערביים וכתובים בערבית קלוקלת . הוא לא אהב את מעורבותי ואת עמדותיי הפוליטיות שהתהפכו, אך אהב אותי, את שלושתנו, בני משפחתו הקטנה, שהייתה תמיד נֵס בעיניו, אהבה גדולה שאינה תלויה בדבר ואיננה שופטת . זמן רב אחרי פטירתו, כשאימא החלה בהכנות המעשיות למותה שלה, היא עשתה כהרגלה עוד רֶמונט בבית, ובמשך ימים ארוכים עברה על ערמות הניירות האין-סופיים, תייקה וסידרה ובעיקר זרקה, והעבירה את מה שחשבה לראוי אל ארכיון מכון ז'בוטינסקי . במועד כלשהו רשמה צוואה מפורטת בכתב ידה, שלא ידענו על קיומה עד אחרי מותה, אך גם היא לא התייחסה ליומנים . היא טיפלה בהם בקפידה, מִספרה את המחברות, הדביקה על גבן מדבקות לבנות עם תאריכים, ואפילו קנתה ארון ספרים חדש בעל דלתות זכוכית, כדי לשמור עליהן מאבק . אך לא ציוותה מה לעשות בהם . כשפרקנו את הבית לקחתי את היומנים אלי והם שכבו במשך שנים בארגזי קרטון במרתף, כאבן שאין לה הופכין . כשחזרנו מבית הקברות ביום השנה לאימא, פרצה שם שריפה קטנה וחפצים רבים נשרפו או פויחו, אך היומנים נותרו ללא פגע ורק ריח עשן דבק בם . בתי בטוחה שהייתה זו השגחה אלוהית, ואני חשבתי שזה פשוט מזל, אך מאז התחלתי להרהר ברצינות בגורלם . מדי פעם עלעלתי והקלדתי קטעים מעניינים, שילבתי ציטטות במאמרים וברשימות שפרסמתי . בינתיים הצטרפו ילדי והשתמשו ביומנים לכתיבת עבודות אקדמיות, התפעלו מהסבא הזה שתיעד כל פרט, גדול כקטן, ועודדו אותי לפרסם . לעתים הייתי מעיינת ביומן כשרציתי להיזכר בדבר מה, לוקחת מחברת
|
|