|
|
עמוד:14
קֵץ הַפְּלָאוֹת : פנטזיה בתנ״ך 14 של זמננו . התנ״ך היה תמיד עניין טעון ונפיץ בתרבות הישראלית . גם כשהחברה היתה חילונית בהרבה מכפי שהיא כיום התנ״ך נקשר בה בעבותות לחזון הציוני, הוא שימש כמצע ( רומנטי ) למהלך הלאומי, כערש קיומנו וכקושאן לצורך האחיזה בארץ . איש כמעט לא העלה על דעתו לייחס לו מידה של קלילות ומשחקיות . גם סופרים ומשוררים שעשו בו כביכול כבתוך שלהם ( דוד פרישמן, שאול טשרניחובסקי, יונתן רטוש, שולמית הראבן ורבים אחרים ) התייחסו אליו בכובד ראש וכעניין הרה-עולם . אפילו כותבי סאטירה כמו חבורת זוארץ-זו, שהתייחסו אליו כביכול בקלות-ראש, לקחו אותו למעשה במידה לא מבוטלת של רצינות במובן זה שהם עשו אותו כלי לניגוח והציבו אותו כפרה קדושה שיש לרצוח . רצח הוא עניין רציני מאד . גם פנטזיה היא עניין רציני . אין להקל ראש בעולמות אלטרנטיביים ומדומיינים, ביכולת היצירה האנושית וביכולת של כל אחד מאתנו להפליג מכאן, עם או בלי עוגן ומצפן . אבל פנטזיה היא גם היכולת לשייט בנינוחות ובקלילות בין העולמות, היכולת לצוף, לרחף, להשיל כבלים של חומרת סבר ורצינות זעופת-גבינים . לכן אין להתפלא על כך שמי שסיגלו למעשה את הגישה הנינוחה ביותר לתנ״ך בתרבות העברית היו סופרי פנטזיה כמו דן צלקה, יהודה איגוס, אסף אשרי ואחרים . הם סימנו את הכיוון שבדעתי לעבות כאן מבחינה תאורטית : המקרא הוא מצד אחד ספר מכונן שתרומתו לגיבוש הקולקטיב היהודי אינה מוטלת בספק, ומצד שני התרחקנו כבר מספיק מן האש שבערה בסיני על מנת שנוכל להשתעשע בו, להתפעל ממנו באופן משוחרר, לדלות ממנו חומרים מקסימים, משובבים, וגם חומרים טורדי מנוחה או מעוררי חלחלה . יחס משוחרר לנכסי צאן ברזל תרבותיים, לטקסטים מכוננים וקאנוניים, צריך להיות מאפיין בסיסי של תרבות משוחררת ובריאה . מי שמפגין זאת באופן המוצלח ביותר הם מן הסתם האנגלים . אנחנו, לעומת זאת, עדיין רחוקים מרחק רב מאד ממצב דברים זה, ובעת הזאת נראה שאנחנו מתרחקים עוד יותר . ההתנגדות שעוררה הסדרה היהודים באים ( שהיא מופת של יחס קליל לכתבים מקודשים ) משמשת אינדיקציה מובהקת לכך . לכן תאור התנ״ך כספר שאינו רק בבחינת פוטנציאל לשימוש יצירתי של סופרי וקולנועני פנטזיה, אלא גם כספר שהוא גופו ( לפחות בחלקו ) ניתן להצגה כספר פנטזיה, מניחה את קיומה ( הפנטסטי ) של ישראל אחרת, מדומיינת, בעיקר בעת הזאת . הספר הזה הוא אפוא בבחינת הזמנה או משאלה ; משאלה שתתקיים חברה ישראלית אחרת, פתוחה, נינוחה, רחבת אופקים, המסוגלת להתבונן במקורותיה השבטיים והדתיים בתערובת של הערכה, התפעלות וחיוך נבון .
|
|