|
|
עמוד:14
14 כמעט תמיד תלוית הקשר ( הימנעות מדיבור, תגובה של צער ואימה וכדומה ) , ולא מעלה בזכות עצמה . מצב זה לא היה יכול להשתנות אלא כאשר השתנתה הסוגה מהמכתם והמשל אל הדיון השיטתי . עד להגות היהודית בימי הביניים לא היה דיון מרוכז ומובנה בשתיקה . אמנם חז"ל דנו לעיתים במשמעויות השתיקה, ולא רק בדרך של מכתמים קצרים . אולם הדיונים הללו היו בסגנון המדרשים ולא בדרך עיונית . דוגמה לכך היא הדיון בשתיקה של אהרן — בהנחה ש"וידם" ( ויקרא י, ג ) הוא מלשון דממה ושתיקה — לנוכח מות שני בניו במסכת זבחים ( קטו ע"ב ) . השינוי בא כאשר הופיעה במאה העשירית סוגה חדשה, הפילוסופיה היהודית, שמיקדה דיונים שיטתיים בסוגיות שאינן הלכתיות במובהק, והתפרסה לסוגות ספרותיות שונות . מעתה האפוריזמים הוחלפו ברובם בדיונים דיסקורסיביים, אף כי עדיין היו אותם מכתמים ופתגמים נוכחים . מבחינה מסוימת הפתגמים והמשלים הקצרים נתפסו כשכבה קדומה בעלת סמכות של דורות קדומים . ואכן ההגות היהודית בימי הביניים נטלה על עצמה במובלע ליצור תאוריה של שתיקה . השינוי היה לא רק סגנוני . ברגע שההגות היהודית הכניסה את התאולוגיה השיטתית למסגרת הדיון הפכה השתיקה לרוויית משמעות . במקביל שתיקה כטכניקה אף היא עברה תהליך מסוים של התמסדות . אני מבקש להתחקות אחר התרקמות תאוריה זו של השתיקה בסוגות השונות שהתחברו בתקופת ימי הביניים . אוכל לעקוב אך ורק אחר מגמות מרכזיות, שכן אי אפשר למצות בחיבור אחד תופעה כה "מדוברת" .
|
|