מבוא

עמוד:8

8 מדבריו של ההיסטוריון יגאל עילם הטוען כי המיזם הציוני משקף יצירה של ישות דו - ראשית . מצד אחד הוא מתאפיין בהטמעה של היהדות במפעל הלאומי, המובילה לשינוי עמוק של היהדות ההיסטורית, ומצד אחר, למרות הדומיננטיות של החילוניות בתנועה הציונית, דתיות 2 . הדתיות זקוקה וחילון משמשים בה כתאומים סיאמים התלויים זה בזה לשם המשך קיומם למערכת ריבונית - ממלכתית - מודרנית המאפשרת את המשך קיומה והתחדשותה, ואילו החילוניות זקוקה לדתיות היהודית לשם ביצור זיכרונה הקולקטיבי וייצור זהותה הלאומית . ואמנם, מימיה הראשונים של המדינה היו השיח התיאולוגי והפוליטי מחוברים זה לזה קשר בל ינתק . את התפילה לשלום המדינה, שמדינת ישראל מתוארת בה כ”ראשית צמיחת גאולתנו”, חיבר הסופר ש”י עגנון, לבקשת הרב הראשי של ישראל באותם הימים, הרב יצחק הרצוג . זיקה זו בין הכמיהה המשיחית היהודית עתיקת הימים לבין התנועה הלאומית היהודית המודרנית לא נשארה בגדר תפילה בלבד . השיח התיאולוגי - פוליטי חרג מתחומי האמונה הדתית והתנהל בד בבד גם עם השיח החילוני, “ושניהם היוו דיון ער במשמעות של הממלכתיות הישראלית החדשה ובזיקתה למסורת הדתית בכלל ולמסורת המשיחית בפרט [ . . . ] מרגע הקמת המדינה הואץ המאבק על משמעותה של התיאולוגיה הפוליטית במסגרת של ממלכתיות ישראלית, מכאן הניסיון להכפיף את הפוליטי לתיאולוגי, ומכאן היסוד הפוליטי 3 . המבקש לחבק חיבוק דוב את התיאולוגי” ( אוחנה ,2004 עמ’ 3 ) את השניוּת הזאת של ביסוס החילוניות, ובאותה עת של הטמעת יסודות רליגיוזיים, תיאר כבר בשנת 1951 נתן רוטנשטרייך, שראה כי המעבר מן המציאות של טרום - מדינה למציאות של מדינה, הוליד שתי מגמות סותרות . עובדה ראשונה היא שבמדינתנו מתרוצצות שתי עמדות [ . . . ] העמדה הפרוזאית [ . . . ] ו העמדה החלומית . אנו שרויים במציאותה של מדינה שיש לה מכשירים מסוימים כמדינה, מכשירים פרוזאיים , לעומת זה עומדת ההתייחסות אל המדינה כאל מציאות חלומית , כמייצגת חלום דורות, חלום נעורים של עצמנו . ואנו לא מצאנו ואין לדרוש שנמצא איזון בין שתי גישות אלה ( רוטנשטרייך תשכ”ו, עמ’ 222 ; ההדגשות שלי ) . 2 . הסוציולוג ברוך קימרלינג מציין כי העשורים האחרונים הוכיחו כי אין החילון מנוגד בהכרח את ההדתה כתופעה חברתית וכי שני התהליכים האלה אינם בהכרח מוציאים זה את זה מכלל אפשרות . עוד הוא מסכם את דבריו של חוקר הדתות הנודע דויד מרטין : ״במובן אחד החילוני והדתי סותרים זה את זה, אך במובן אחר הם מערבים זה בזה יסודות דתיים מבוהקים ( כגון הליטורגיה הנוצרית - קתולית ) יכולים להיעשות לחלק מנכסי - צאן ברזל של התרבות החילונית האוניברסליסטית ; ולהפך . יסודות שמקורם מחוץ לדת יכולים לזכות בקדושה ובמשמעות דתית עמוקה״ ( קימרלינג ,2004 עמ› 304 ) . 3 . עוד מביא אוחנה כדוגמה למיזוג היסודות התיאולוגיים והפוליטיים זה בזה את המקרה של התקבלות הביטוי ״צור ישראל״ במגילת העצמאות . ביטוי זה הוא הגִרסה היהודית - ישראלית של המושג Divine Providence שבהכרזת העצמאות האמריקנית . בן - גוריון הותיר את הביטוי הזה במגילת העצמאות . בעבור החילונים הוא סימל את הרציפות ההיסטורית תרבותית של עם ישראל, ובעבור הדתיים זה היה כינוי של הקדוש ברוך הוא .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא