|
|
עמוד:12
מסתערבים | 12 כל מה שראה . כשדיבר, היו הבזקים של יצחק כפי שבטח היה בימים ההם — דרוך, מהיר ורעב . הוא דיבר בשמם של האחרים, של אלה שזכו לשׂיבה טובה ומתו במיטתם, ושל אלה שיצאו במסווה קלוש אל סערת המלחמה לפני 70 שנה ונעלמו לבלי שוב . כשיצחק הגיע בפעם הראשונה לשוק הירקות בתל אביב ב- 1942 , נער דובר ערבית חסר פרוטה שכרע בישיבה שפופה על הקרקע מעל ארגז פלפלים, בהחלט היתה אפשרות שיישאר שם . אנשים רבים הגיעו לשווקים כאלה ונשארו לתמיד, למשל סבא-רבא שלי, שמכר תפוזים מעגלה בלוֹאֶר איסט סייד במנהטן . אבל זה לא קרה ליצחק . נחשול פתאומי הניף אותו ונשא אותו משם . הוא היה עלול לסיים את חייו בגיל 23 , מוטל בין גבעות חול עם כדור בראש, בדומה לכמה מחבריו, או תלוי על גרדום בחצר של בית כלא, כמעט בלי להותיר זכר . אבל הוא הצליח לחמוק . אפשרות אחרת היתה שהוא לא ייתפס אך ייאלץ לחזות בחורבן המדינה היהודית מיד עם הולדתה ב- 1948 . גם זה לא קרה, ושנינו היינו עכשיו במדינה הזאת, במדינה שלנו, יושבים ליד השולחן במטבח של יצחק . "ריגול", ציין פעם ג'ון לה קארה, "הוא התיאטרון הסודי של החברה שלנו" . גם למדינות יש סיפורי כיסוי וסוגי עצמי נסתרים, בדיוק כמו לאנשים שמרגלים למענן, ובמרתפים החשאיים שלנו חבויות תובנות על העולם שמעל לפני השטח . מעבר לחיבה לסיפורים על סוכנים חשאיים וזהויות כפולות, ההבחנה הזאת של לה קארה היא הסיבה למשיכה שלי אל האנשים האלה ואל ההרפתקה המיוחדת שלהם . לאנשים האלה, עם מרכיבי הזהות המתנגשים ועם סיפורים שמסתתרים מתחת לסיפורים, יש משהו חשוב לספר לנו על הארץ שהם עזרו להקים . שנות ההיכרות שלי עם יצחק היו גם שנות הקריסה הערבית הגדולה וחורבנה של חלבּ, עיר הולדתו, במלחמת האזרחים בסוריה . צפינו בהתרחשויות בין ריאיון לריאיון . בזמן הפגישה הראשונה בינינו, ב- 2011 , שרר שקט בחלב, ורק בתי הכנסת היו ריקים, כפי שהיו מאז נמלטו ממנה משפחתו של יצחק ויהודי העיר עשרות שנים
|
|