להשלים עם אי־השלמות: מחשבות על שלום מתוך עולם פסיכולוגיית המעמקים

עמוד:116

116 | אופקים השעיר לעזאזל השני הוא הימין הדתי . במקרה הטוב, דרכו האמונית מוצגת כמופרכת, ולפיכך כגילוי של טיפשות ; במ קרה הרע, הוא נתפס כ״משיחי״ והזוי . תוכנו נתפס כאיום על- דרך החיים הליברלית . כאן הפעלת הכוח נגדו נעשית בתחום המילולי, באמצעות הפעלת צנזורה : השיח התקשורתי הפו פולרי נוטל ממנו את זכות הדיבור, ומשהיא ניתנת לו, נעשה- הדבר לא פעם על דרך ההגחכה . ובכן, מה אם התנהלות זו מהדהדת דווקא סוגיות לא פתורות בקרב הציבור החילוני, הנוגעות לשורשיו היהודיים שלו ? נוסף על כך, ביחס לעסקת החטופים נשמעו לא פעם טיעונים שלפיהם ״יקרה מה שיקרה, הדבר הנכון לעשות הוא . . . ״ – דעות שמהותן מזכירה משהו יסודי מן המשיחיות : בחירה בערך-על מסוים, תוך סירוב מכוון להתחשב בפרגמטי . שעיר לעזאזל שלישי הוא השמאל, אשר נשפט לא פעם על שום היותו מנותק, עדין-נפש ויהיר . האוניברסליות והקוסמו פוליטיות שלו נתפסות כגילוי של פוסט-ציונות וכערעור על- הזיקות הבסיסיות שבין העם היהודי לארצו . גם כאן טקס ההקרבה ( מלבד מקרים היסטוריים חריגים ) איננו מתקיים בהפעלת כוח פיזי, אלא באמצעות השתקה ודה-לגיטימציה . השמאל מוקע כלא-רלוונטי, כזה שאיבד קשר עם הישראליות הממשית, ובמקרים חריגים – כבוגד . אפשר וטענות בדבר עדי נותו של השמאל מעידות על רכות נון-קונפורמית אצל הצד- המאשים בה ; אפשר גם שהכעס על בגידה או פוסט-ציונות מצביע למעשה על ספק פנימי של המאשימים בדבר הפרויקט הציוני ויחסם אליו, שאלות לא-פתורות ש״אסור לשאול״ . טל שוחט, ללא כותרת , ,2005 תצלום צבע

מכון שלום הרטמן


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר