|
|
עמוד:115
אופקים | 115 ל ה ש ל י ם ע ם א י-ה ש ל מ ו ת | ש ר י ה ר ו ז נ ה י י ם נבואת-פורענות הצפונה לתרבויות שחיות לפי המוסר הישן ? לשון אחר : האם גם אנו מקיימים טקסי הקרבה ל״שעירים לעזאזל״ שלנו ? ובכן, מבט אל התרבות העברית המודרנית . כבר המבט הסו ציולוגי מגלה מחלוקות שורשיות, מסומנות באדיקות . יהודים- וערבים – חלוקה גזעית, קשיחה ; חרדים, דתיים, חילונים ( נניח למסורתיים, שייתכן שמסמנים אפשרות אחרת, דינמית יותר ) – קבוצות סגורות, מגובות בעולם רעיוני עשיר, מלֻוות לרוב בביקורת עמוקה, אם לא בוז, כלפי גישות שכנות . גם המערכת הפוליטית שלנו מעוצבת באופן בינארי, כך שת מיד צד אחד יאחז במושכות השלטון ביד רמה . חמישים ואחד- אחוזים מהקולות – והצד ה״מנצח״ זוכה לכוח גדול בהרבה מייצוגו בחברה . הבחירה במילה ״צד״ איננה מקרית : רובן המ כריע של המפלגות מזוהות עם גישה פוליטית מובחנת, אחת- משתיים . ימין או שמאל . גם סוגיות הליבה שהעסיקו אותנו בשנים האחרונות – מערכת המשפט והמלחמה – מצביעות על מגמה דומה . ההתייחסות לביקורת על מערכת המשפט, לדוגמה, נצבעה בשני גוונים בוהקים : ״רפורמה משפטית״ או ״מהפכה משטרית״ . לכל אחד מן הצדדים תיקופים רציונליים, המבהירים מדוע מצב אחד מושחת ורק משנהו יביא לאיזון ראוי . ביחס למלחמה, המחלוקת נעוצה בשאלת המטרה : שמא זו ״ניצחון מוחלט״ ( הגדרה בינארית במהותה ) , או ״עסקה עכשיו״ ? האם עלינו להפעיל כוח לא מבוקר, ״להפסיק לאכול סושי בחומוסייה״ – או שמא חלה עלינו חובה מוסרית, יהודית, לדאוג לסיוע הומ ניטרי ולהימנע מפגיעה בחפים מפשע ? השיח הציבורי, נדמה,- מתנהל בצל קביעות ממין זה, לא בדרך של גוני-אפור . 5 ועתה, ביחס ל״שעירים לעזאזל״ . אבקש להביא כאן שלוש דוגמאות, שגם יהוו הדגמה לאופן שבו תורתו של נוימן קורמת עור וגידים . שעיר לעזאזל ראשון, ונדמה גם המובהק ביותר בימים אלה, הוא הציבור הערבי החף-מפשע, בדגש על זה העזתי . ציבור זה מוצג כאחר האלים, ודמו מותר . נקל לראות בפעולה זו התממשות של הצל שבאדם : הישראלי תופס את עצמו כבן 5 . טענות, דוגמת זו של מיכה גודמן ( שהובאה בהרחבה בספרו האחרון, ״היום השמיני״ ) , שלפיהן ״הרוב הדומם מצוי במרכז״, נאות בעיניי ; אך מִניה וביה, היותו רוב ״דומם״ מצביע על מבנה השיח הציבורי שלנו . לוואי שדומיית הרוב הייתה שיקוף של בחירה מבוקרת שלא להשמיע את קולם בשיח הפוליטי ; למעשה, הם מודחים ממנו . זירת ההתגוששות הפומבית בנויה כך שנדירים אלו שאינם נוטים במובהק לחד-צדדיות ועדיין מוצאים בה מקום . 6 . הבהרה : אין בכוונתי כאן חלילה לקרוא תיגר על הצורך בהפעלת כוח אדיר בעת במלחמה ולמען מיגור האויב . דבריי נסבים על ההתייחסות הציבורית שבעורף לחפים-מפשע שבעזה, וכן לעדויות המצויות בשפע ברחבי המרשתת להפעלת כוח שאינו ראוי על ידי גורמים צה״ליים . לא כאן המקום לפרטם . תרבות, כאדם מווּסת ומאוזן . התוודעות אל הצדדים האלימים שבקרבו פירושה, אם כן, איום על תפיסתו העצמית . לפיכך הוא משליך אותם על הצד השני : ״כולם טרוריסטים״, ״גם הילדים יגדלו להיות מחבלים״ ; משעה שמדובר בעם של מפ לצות, אך מתבקש : חורבן, הרג וגירוש . עתה מדובר באלימות- ״מותרת״ . זוהי דוגמה ייחודית משום שמתקיימת בה גם התא מה בין צד הצל המסוים לביטויו המעשי : במקרים מסוימים,- פעולותיהם של גורמים בצבא כנגד העזתים ( והתמיכה הצי בורית בהן ) ביטאו בדיוק את אותה חייתיות שאליה לא היו- מוכנים להתוודע . 6 האדם המוסרי הוא זה שעיכל את היותו אינפנטילי, חלש, יהיר, מכוער, כושל, חייתי, אלים, והפנים את התכנים הללו כחלק אינטגרלי מאישיותו . מודל המוסר הנוימני מציע ש״טוב״ משמעותו להכיר ברע שבך, ואילו הניסיון להיות ״טוב מדי ״ – מעבר למה שביכולת להיות – הוא רע
|
|