|
|
עמוד:85
אופקים | 85 כ כ ל ה ע מ י ם | א ו ר י ת מ ל כ ה איננה גזענית ; בניה ״ילמדו תלמוד במגוון דרכים ויילחמו יחד עבור צדק לפלסטינים״ ( עמ׳ 113 ) . הצבת שני דגים של קיום יהודי זה כנגד זה אינה חדשה, כמובן . זהו גלגול חדש של מתח שהתקיים כבר עם עליית הציונות בין הקיום היהודי בתפוצות ובין השאיפה לכינונו של עם עברי בעל אחיזה ריבונית בארץ ישראל . הציונות, כידוע, אימצה לה כדגם וכמשל את התמונה המיתולוגית של ישראל המק ראי : עם עתיק יומין שישב כריבון בארצו, החזיק בנשק ובאת,- נלחם באויביו ועבד את האדמה . על אף הפופולריות של הט ענה שהציונות היא במהותה תופעה מודרנית, קשה להכחיש- כי הלאומיות הטריטוריאלית שאותה אימצה קרובה במובנים חשובים לדגם מקראי זה . למול זאת, מראשית ימי הציונות טענו מתנגדיה כי ליהודים היה קיום יהודי שלם בתפוצות, והתנגדו להטיית מרכז הכובד של הזהות היהודית אל עבר הקוטב של הריבונות הטריטוריאלית . בין שהתנגדות זו נעוצה בתפיסת היהדות כדת, כפי שהיה בעבר, ובין שהיא מבוססת על תפיסת היהדות כלאומיות לא טריטוריאלית כפי שמציע בויארין, אין בכך הבדל של ממש לענייננו . * * * השאלה מהו הדגם הלאומי היהודי ה״מקורי״ או ה״אמיתי״ עשויה להיראות כמו התפלפלות אקדמית גרידא, ולעיתים היא אומנם כזו . אולם הפעם זהו דיון פוליטי מאוד, מכיוון שה שאלה שמונחת על הפרק היא מהו דגם הלאומיות היהודית- המתיישב עם עקרונות של צדק . בויארין מניח, כאמור, כי לאומיות יהודית צמודת קרקע בארץ ישראל היא גזענית באופן כמעט בלתי נמנע וגורמת לפלסטינים עוול מתמשך . גם תפיסה ליברלית של המדינה היהודית לא פותרת את הבעיה, מכיוון שבגבולות האידיאולוגיה הליברלית, האחר, מי שאינו יהודי, עשוי להיות ״נסבל״ לכל היותר, ואין הוא מקבל את מלוא זכויותיו . בכך אין די . הצדק מחייב יותר . בהיותה בלתי מוסרית ובלתי צודקת, הלאומיות הטריטוריאלית פוגעת בעצם לא רק בפלסטינים, אלא גם ביהדות עצמה, ומן ההכרח לנטוש אותה לטובת דגם חלופי . ואם כן, מה טוב לגלות שה לאומיות היהודית ה״מקורית״ היא אכן לאומיות לא-טריטו- ריאלית, וממילא צודקת ומוסרית יותר . - בהגדרת הלאומיות הדיאספורית כלאומיות היהודית האותנ טית והאמיתית טמון רווח נוסף . כדי לעמוד עליו, צריך לשים- לב שהבעיה המוסרית המשתמעת מריבונות טריטוריאלית, לשיטת בויארין, היא בעיה עקרונית, שאינה מיוחדת ליהודים בלבד : כל לאומיות המבוססת על אַדְנוּת בטריטוריה מתנג שת לכאורה מעצם טיבה עם עקרונות של צדק, שהרי בעולם- הגלובלי שלנו המרחב מלא אנשים מקבוצות שונות ומעמים שונים . אם הלאומיות היהודית ה״אמיתית״ אכן אינה טריטו ריאלית, הרי בכך מתעלה היהדות למעלת מסורת פוליטית- נאורה במיוחד, החפה מהבעיות המוסריות שמהן סובלות למ עשה כל מדינות הלאום . - קשה להכחיש שטענת בעלות של עם אחד על חבל ארץ פו געת בצורות שונות – החל מהרובד הסימבולי וכלה ברובד- הממשי ביותר – בבני עמים אחרים החיים באותה טריטוריה . לעומת זאת, יהדות דיאספורית בהגדרה אינה מחזיקה בכוח כלשהו כלפי שום אדם שאינו חבר הקהילה היהודית, ואיננה תובעת לעצמה מעמד של אַדְנוּת או בעלות בחבל ארץ שיש בו כדי לנשל אחרים . בכל זאת, כיהודים ליברלים המבקשים לגבש זהות לאומית יהודית צודקת, עלינו לשאול : האומנם הלאומיות הדיאספורית, כפי שפותחה על ידי חז״ל, מציעה דגם מוסרי יותר מהדגם הטריטוריאלי המקראי ? האם יהדות שבמרכזה לימוד תורה, במקום בעלות על הארץ, אכן מניחה יחס מכבד ולא גזעני אל הלא-יהודי, כפי שניתוחו של בויארין מנבא ? כדי להעריך את המטען המוסרי של כל אחד משני הדגמים, יש לבחון את הנחות היסוד שלהם בשאלת היחס ל״אחר״ – מי שאינו חבר בקהילה הלאומית היהודית, אלא נמנה עם קבוצות לאומיות אחרות . שני הדגמים מתבססים על הרעיון העתיק שלפיו האל ״בחר״ את ישראל מכל העמים, שאותו יורשים חז״ל מן המקרא : ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָוּבְךָבָּחַר ה׳ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ ( דברים יד ב ) . אינני מתע למת מהעובדה שעצם הטענה לנבחרות כזאת מייצרת אי-נו- חות, או לכל הפחות מורכבוּת, עבור הקורא הליברלי בן זמננו ; - לכן יובהר כבר כעת כי בדברים הבאים אין הכוונה לטעון לא בעד רעיון זה ולא נגדו . אנו נִידָרֵשׁ לו רק כאמצעי לצורך דיוננו, מכיוון שהמקורות העוסקים בו חושפים את הנחות היסוד של התפיסות הלאומיות העתיקות שבהן אנו מעוניינים . ארץ לעומת חוק בתפיסה המקראית, אהבתו של האל לעמו מתבטאת בכך שבחר בהם לתת להם את ארצו לנחלה . כך מתוארת הבחי רה האלוהית בספר דברים : ״וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָוַיִּבְ- חַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָבְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם, לְהוֹרִישׁ- גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָמִפָּנֶיךָלַהֲבִיאֲךָלָתֶת לְךָאֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶֶּה״ ( פרק ד לז - לח ) . אהבתו של האל לאבות ובחירתו בזרעם מתממשות בכך שהוא מעניק להם את ארצם, שהיא בעצם ארצו . ובמקום אחר ביחזקאל : ״בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִ שְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם- וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם . בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת
|
|