|
|
עמוד:113
אופקים | 113 ל ה ש ל י ם ע ם א י-ה ש ל מ ו ת | ש ר י ה ר ו ז נ ה י י ם הפתרון שנוקט האדם המערבי בעקביות זה אלפי שנים הוא יצירת פיצול פנימי, לשני חלקים : חלק אחד של האישיות, המכונה בשפה היונגיאנית ״פרסונה״, הוא זה שתואם את דרי שות הקולקטיב . למעשה מדובר במסכה, שכן גם אם החלק- הזה מורכב מאמיתות ( שהרי יש באדם צדדים התואמים את ערכי המוסר של תרבותו ) , באופן כללי הוא איננו שיקוף אותנ טי של המתרחש בהוויה הפנימית . החלק השני הוא מעין ״פח-- האשפה״ של האישיות, שאליו ״מושלכים״ התכנים שאינם עומדים בסטנדרטים המוקפדים של החברה . חלק זה מכונה ״צל״, ובחסותו שֹוגים החלקים המכוערים, הדוחים והארציים של האישיות . אך בכך לא מסתכם העניין : תוכנו של הצל הוא גם זהותו העצמית של האדם . אותה מורכבות בסיסית, מהותית ליצור האנושי, היא גם זו שמכוננת אותו כפרט יוצא- דופן, כאדם בעל אישיות . ״אי-הזהות העקרונית בין היחיד והעל-אישי היא יסוד חייו [ של האדם ] ״, כותב נוימן . 2 היותנו נפרדים מהנצחי, בני תמותה, חירותנו כבני-אנוש – כל אלה עומדים בניגוד מהותי ליסוד ה״מושלם״ שאותו דורשת התר בות . שעה שאדם נענה לדרישות התרבות, הוא למעשה מוותר- על עצמו . תהליך ה״דחייה״, במילותיו של נוימן, של תכנים מן ה״אני״ אל הצל, צופן פורענות ליחיד ולקולקטיב . בעת שהאני דוחק בכוח את תוכני הצל אל האזורים החבויים בתהומות נפשו, הוא זוכה אומנם בגמול הגבוה ביותר במונחי יחסו עם הקולק טיב : המחשבה שלפיה יש זהות גמורה בינו ובין ערכי תרבותו . - אך בה-בעת מתרחשים שני תהליכים הרסניים : ראשית, האני סובל מ״משקל עודף״ של ערכים, ומוצף בתוכן שאיננו מסו גל לסבול כבן-אנוש ; כך שבשלב זה מה שהוא מבין כ״זהות- עצמית״ הוא למעשה התנפחות ( Inflation ) מסוכנת וביטוי לדיסאוריינטציה כלפי המציאות . בלשון אחר : אדם שמזדהה באופן מלא עם הפרסונה, נעשה רוח רפאים : פרדוקסלית, הני סיון להיות ״על-אדם״ יוצר השתקפות דלה של אנושיות . - התהליך השני מתחולל באזורי הצל : התכנים שנבלמו אומנם מאבדים זיקה לתודעה, אך הם מוסיפים לחיות ולהתפתח . השלכתם אל התהום הרת-גורל : הם אינם נתונים עוד לפי קוח של האני, ולפיכך מנהלים חיים עצמאיים . באפלה הם- תוססים, משתנים, מתחזקים, ובהדרגה – נעשים ממאירים והרסניים . בהגיע היום, הם עתידים לקום לתחייה כפרימי טיביים ולצאת במקומות לא צפויים, כשהם נוקמים באדם- ומביאים עליו כליה . 2 . שם, עמוד 33 . ג . שנה רודפת שנה . הצל, שעוּות ונרקב, ממאן להסכין עם ההש תקה הכפויה . הוא זוחל בין היסודות, נאנק, שולח זרועות- ארוכות אל האוויר הצורב שבחוץ . האני מצוי במצוקה עמו קה : הקרקע שעליה הוא עומד רועדת, והוא איננו מבין מדוע . - לכאורה הכול בסדר ; מדוע אפוא הוא מרגיש בלבול, חוסר שקט וחרדה ? המסכה-פרסונה נסדקת, והאני ממהר לדבוק בשארית כוחותיו בעקרונות המוסר שלו, מחזק את ההגנות . אך הצל מוסיף לדחוק ודורש לפלוש אל אוויר העולם . בשלב זה האני, שמוכרח לתת לו מקום, מבקש לבצע פעולה כפולה : להתוודע אל תוכני הצל – ובו-בזמן להשליך אותם החוצה . הדבר מתקיים בתהליך פסיכולוגי שנוימן מכנה ״שעיר לעזא זל״ : הרע הפנימי ״מולבש״ על מושא חיצוני – ואותו מושא- מגורש מהשטח . מדובר במצב אידיאלי למראית-עין : חלקי הצל של האדם מקבלים ביטוי, הוא מתוודע אליהם, וזו חוויה ״מטהרת״ ; בד-בבד הצל מתבטא רק בחיצוני לאדם, ועל כן אינו מערער את הפרסונה שלו ; כדבר חיצוני, האדם יכול לנ קוט כלפי חלקי הצל פעולה חמורה של סילוק או השמדה, וכך- לזכות בהקלה : הרע לא קיים עוד . יתרה מכך : בעצם הגירוש, המוסר המערבי לקוי בעיני נוימן, והוא שהוביל למחלה נפשית אצל היחיד, שבבוא העת פגעה גם בקולקטיב . נהרות הדם של המאה העשרים, יותר משהם תוצר מכוון, הם תוצר-לוואי של מודל חברתי קלוקל
|
|