בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: על המחויבות היהודית לשלום של צדק

עמוד:22

22 | אופקים לשאיפות אימפריאליסטיות או כלכליות של עם ישראל . אלוהים מצווה שעם ישראל ינהג עימם בשלום מסוג אחר, שלום בין שני עמים המכבדים את עצמאותם באופן הדדי . גם אם ביכולתו של ישראל לקחת מהם אוכל ומים בכוח הז רוע – אסור לו לעשות זאת, וחובה עליו לשלם על כל דבר- שייקח מהם . אולם דבר שונה מתרחש כאשר בני ישראל מגיעים לגבול האמורי, הנשלט על ידי סיחון מלך חשבון . כאן אלוהים מתיר את הרסן : רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָאֶת סִיחֹן מֶלֶךְחֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה . הַיּוֹם הַזֶֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְְּךָוְיִרְאָתְךָעַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁ מָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָוְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ ( דברים- ב כד - כה ) . בשונה משעיר, מואב ועמון, לאמורי אין זכות אלוהית על ארצו, ומשום כך הוא הופך לאמצעי בתוכנית האלוהית . חו לשתם של האמורים מהווה הזדמנות לניצחון קל וליצירת- הרתעה בקרב העמים שבקרוב יצטרך ישראל להילחם בהם . ישראל מצוּוה ליזום מלחמה כנגד העם נטול הזכויות, ולכבוש את ארצו . אולם משה, עבדו הנאמן של האל, בוחר הפעם לה תנגד לציווי האלוהי : - וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִִּבְרֵי שׁ� לוֹם לֵאמֹר . אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָבַּדְֶּרֶךְ בַּדְֶּרֶךְאֵלֵךְלֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול . אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי . כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדְֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ ( דב רים ב כו - כט ) . - הלשון שמשה נוקט אינה מקרית . בפנייתו אל סיחון הוא מצטט מילה במילה את ציווי האל בנוגע לשלושת העמים הקודמים . משה לא חש שיש לו זכות להילחם בעם שאינו יושב בנחלתו המובטחת, ואינו רוצה לקחת ממנו מאומה . משה מגדיר פנייה זו כ״דברי שלום״ : לא שלום של אדנות, אלא שלום בין שווים, בעלי זכויות הדדיות . זהו שלום המונחה על ידי עֶקרון הצדק . לשלום כזה, שלום של צדק, המגביר כבוד ואחווה בין בני אדם, התכוון ודאי משורר תהלים באומרו ״בקש שלום ורדפהו״ . קשה לדמיין שלום של אדנות כמשימה שראוי לבנות סביבה את שאיפות האדם, כפי שגם עולה מהֶקשר הפסוקים, המכוון אותנו לשלום מהותי ועקרוני הרבה יותר, הכרוך בשאיפה מו סרית וערכית בין אדם לחברו : - מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב . נְצֹר לְשׁוֹנְךָמֵרָע וּשְׂפָתֶיךָמִדְַּבֵּר מִרְמָה . סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵָּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ ( תהלים לד יג - טו ) . שלום של צדק, כבוד ואחווה הוא השלום הראוי לתפילותי נו, לחלומותינו ולכמיהותינו . הוא השלום שכל כך קשה לנו- לדמיין אותו במציאות הנוכחית, אך בה-בעת השלום שראוי להקריב ולהסתכן עבורו . שלום שמשמעו שקט והיעדר מלחמה אינו ממצה את סך חלומותינו . כאשר אנו מצהירים כי אין פרטנר לשלום, אנחנו מתכוונים לדבר- מה רחב ושלם יותר – הפסקת העוינות בין שני הצדדים . שקט ניתן ליצור גם על ידי אדנות והפחדה, אולם השלום דורש את ראיית האחר, זכויותיו ושאיפותיו, כבוד הדדי, ואפילו אחווה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא