|
|
עמוד:17
אופקים | 17 " ה ש ל ו ם ה ו א י פ י ה ח י י ם " | ת מ ר א ל ע ד-א פ ל ב ו ם חיים יהודיים שאין בהם אגדה הם חיים בלי פריחה ופרי, ות פקיד העם היהודי הוא לוודא, דווקא ברגעי המוות, שלא ויתר- על כוח החיים האגדי שבו . אגדה מלשון התאגדות – האחריות להיות חלק מכלל המבקש משהו גדול מהישרדותו, המבקש אופק אנושי ערב לכול, המבקש אמונה וקדושה . אגדה מלשון אגד – כלל המצמיח שליחות ציבור של החלמה וריפוי לכול . בעולם שיש בו אלימות וסבל בלתי פוסקים ובלתי נתפסים, היהודי למוד-הטראומה הוא מורה הדרך הנושא תעודה עול מית להאיר מתוך הסבל תמונת חמלה, חזון והחלמה . את זה- לימדו אותנו בעלי האגדה, בימים ההם ובזמן הזה . מן החורבן הפנימי הם בנו עולם שלם של שפת מחלוקת, שיתרגל בינינו שוב ושוב הקשבה, כבוד הדדי ואפשרות להשלמה . מן החורבן החיצוני הם בנו שפה אמונית עזה ועמוקה וקבעו ומסרו לימים הקשים הנואשים ביותר : גדול השלום . * * * שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ . יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְשַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ . לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ . לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ . ( תהלים קכב ) בימים כאלה, כשהכול עוד שבור ופצוע, כשלא מקובל להע לות על דל שפתיים את המילה ״שלום״, ולפעמים אני מרגי- שה שהמילה עצמה מסכנת את אומרהּ בבוז, בעלבון, בחוסר- נאמנות ובניתוק, אולי קשה להעז, אבל העלבון האמיתי למו רשת המפוארת שנושאים ישראל זה דורות ולחלומנו לשוב- לציון, יהיה אם חס ושלום ניתן לילדינו, לעמנו ולעולמנו אופק שבור של ייאוש שאין מאחוריו אמונה, מעגל דמים שאין לו סוף, חרב וחיה המשכלות לעד את הארץ, ונגרע בימי שיבת ציון אלה שזכינו לחיות בהם את השאור שבעיסה . בימים אלה דווקא זועק אלינו פרק השלום מן החורבן ההוא אל השיקום והתקומה כעת . הוא דורש מאיתנו להתייצב, כמו מנחם בגין, אחרי מלחמת יום כיפור, כמו אורן מקיבוץ חולית אחרי ששרד . הוא מאתגר אותנו ושואל אותנו : האם עוד גדול השלום ? האם בארץ הקודש, עם ישראל עוד מבקש שלום ? האם עוד יש בכם אמונה לחלום אור שמש ואחדותה של משפחה ? חכמי ישראל, השבורים מחורבן הבית, הנבגדים מעצמם ומ עולמם, הצליחו להתרומם ולמסור לנו את הכלי היחיד שניצל- מן המקדש העולה בלהבות – את השלום . שלום לשון של נעליך מעל רגליך . להשיל ייאוש וחשכה . לגשת בענווה . אל מלך מלכי המלכים, שהשלום שלו וממנו, שציווה עלינו לע שות ולהיות שלום בעירו, בארצו ובעולמו . זה שציווה בתור- תו הקדושה שלא להילכד במלחמה . שלא לגזור עלינו כרת . - וציווה בתורתו לא ניצחון, אלא קדושה ונצח . אני מתפללת ומתחננת עלינו, בלב ימי הלילה האלה, כדברי מנחם בגין אז . אין כבוד בקשת השלום מגיע לאף אחד ואחת לבדם . הוא מגיע לבני עמנו, העם העתיק והאומה המתחדשת, שלאחר אלף ותשע מאות שנה של ייאוש, השפלה וחורבן פיזי, חזרו אל ארץ אבותיהם ואימותיהם מתוך אהבה ונאמנות . משום שסבלו כה רבות, משום שאיבדו כה הרבה . משום שהם אוהבי שלום ורוצים בו בכל ליבם, לעצמם ולמען שכניהם . העלבון האמיתי למורשת המפוארת שנושאים ישראל זה דורות ולחלומנו לשוב לציון, יהיה אם חס ושלום ניתן לילדינו, לעמנו ולעולמנו אופק שבור של ייאוש שאין מאחוריו אמונה, מעגל דמים שאין לו סוף, חרב וחיה המשכלות לעד את הארץ הרבה תמר אלעד-אפלבום היא מייסדת וראשת בית מדרש שותפה בבית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, ורבה מייסדת של קהילת ציון : קהילה ארצישראלית בירושלים .
|
|