|
|
עמוד:76
76 | אופקים מטופלים ומטופלות על פי רוב לא מגיעים לבית החולים מתוך בחירה . מי שפונה לטיפול רפואי חווה סבל . מי שנכנסת בש ערינו חוֹוָה כאב, פחד, מצוקה או חשש מאובדן, שלה או של- אהוב שלה ( ואיכשהו אז זה קשה עוד יותר ) . אם אתה מגיע אלינו, אתה מגיע מחוסר ברירה . אתה מוצף באי-ודאות ומצ פה מאיתנו שנעזור, שנלווה, שנתמוך ונרפא . את מגיעה אלינו- כדי שנשכך את כאבייך . באותו הבוקר הרמנו את מבטינו המושפלים לאדמה, הסתכלנו זה לזו בעיניים ( של חלק מהעמיתים שלנו . היו כאלה שבחרנו לא להסתכל בעיניים שלהם או פחדנו לעשות זאת, ועל כך בהמשך ) ושאלנו את עצמנו : איך נמשיך ביום-יום שלנו ? איך נעשה זאת כשאנו מעורערים, חבוטים ? איך נתמוך כשאנו בע צמנו כועסים, כואבות, מפחדים ? - על כתפיי ועל כתפי השותפות שלי, המנהלות את בית החו לים ( הגבר היחיד בהנהלה, אדם נפלא משכמו ומעלה, גויס- מיידית לשירות מילואים בעזה ) , מוטלת האחריות המלאה לשלום הצוות והמטופלים כאחד . יכולתי לבחור ולכתוב שהאחריות ״מונחת״, אבל היא לגמרי ״מוטלת״ . המשקל היה מורגש ומחייב . המשימה שהונחה לפתחנו עם פרוץ השבר – הייתה גדולה . קיווינו שנוכל לה . ידענו שכן . דאגות גדולות אין דבר מדאיג מאמא מודאגת, אמרה לי בתי . ליתר דיוק, היא אמרה, אין דבר מדאיג מאמא רופאה מודאגת . ואני מודאגת מכך שלא העזתי להראות להם, בעשרות שנות הורות, כמה אני דואגת . ההחלטה הראשונה שלי באותו הבוקר הייתה לשהות לרגע ולתת להשראה להגיע . לשטוף אותי . היא מגיעה . אני בוחרת שלא להיבהל ממנה . ההשראה שהיא שיר, שהיא הדרך המנהיגותית שלי, שתכווין אותי איך למשוך את הצוות שלי מתוך הבור שאליו נדחפנו . תוך כדי נסיעה מהירה לבית החולים, אני מפנה תשומת ליבי לנשימה שלי . במשרד, אני קוראת בלב את המילים בפאלי, שרשומות על פתקית צהובה המודבקת לצג המחשב שלי : מטה, קארונה, מודיטה, אופקהה – אהבה, חמלה, שמחה מש תתפת, השתוות הנפש . - אני נדרשת להנהיג את הצוות שלי, בתוך משבר עמוק, בעדי נות ובחכמת הלב והרחם . אני לא לבד . - אי אפשר לאמץ הרגלי מנהיגות ראויים בשעת מלחמה . הדבר דורש תשומת לב ותרגול בעת שגרה . אנחנו לא מחכות לשדה הקרב, אלא שואפות להיות כל הזמן בתהליך מנהיגותי מודע, לדבר על האופן שבו אנחנו מנהיגות . אנחנו משתדלות להש תפר כל הזמן . - הדבר הראשון שעשינו, בהנהלת בית החולים, הוא לשים על השולחן את האתגרים שלנו באותו הרגע . הצפנו את הפחד, את הכעס, את העצב ואת החרדה הקיומית . ואז, בעוד אנחנו משחקות עם הרגשות שעל השולחן, הזכרנו לעצמנו מה מניע אותנו, למה אנחנו כאן . דיברנו על תפקידנו ועל האחריות שלנו כלפי הצוותים דווקא ברגעים הללו . צירפנו למפגש אשת טי פול מנוסה, שתלווה אותנו בדרך להיות המנהיגות הראויות- שאנחנו נדרשות להיות . היה ברור לנו שכמו בזמן משבר הקורונה – משבר שבו עמדנו בחזית, בתור בית חולים – התפקיד המהותי ביותר של ההנה גה הבכירה הוא להיות בשטח, לנסוך תקווה, להשרות ביטחון . - עם השנים התחספסנו, כולנו, ועטינו על עצמנו שכבות הגנה . חלקנו גם הפכנו ציניים . אבל כשמגיעים לבית החולים, המחסומים נושרים . אנחנו והמטופלים והמטופלות שלנו חשופים ואמיתיים יותר, וזה הדבר שמאפשר לנו להגיע אל השורש, אל הלב
|
|