|
|
עמוד:16
16 | אופקים בסיכוי לשלום, אזי עליך לפעול למען השלום משום שאין שליחות קדושת מזו בחיים״ . נזכרתי בדברים אלה מתוך נאומו וחשבתי מייד על אורן מקי בוץ חולית, שאותו פגשנו כשהתייצבנו – חברות וחברי הר- בנות הישראלית – בכל מקום שבו יכולנו כדי לתמוך בניצו- לים בדרכם, על פי רצונם והשקפתם . באחד ממוצאי השבתות- ישבנו על הדשא בקיבוץ עין גדי שאליו הם פונו, ודיברנו על מילים שאי אפשר לומר עוד . הרב יורם גלילי שאל אם עדיין אפשר לומר את המילה ״אלוהים״, והמשיך : ״ומה עם המילה שלום ? ״ באותו הרגע קם אורן, חבר הקיבוץ, ואמר לנו דבר-מה שלעולם לא אשכח – שלעולם לא ייקחו ממנו את המילה ״שלום״ . היא אור ושמש . היא קדושת החיים . היא הנשמה והתקווה . נזכרתי באורן ובדבריו של בגין שהדהדו מתוכם : ״השלום הוא יפי החיים . הוא אור השמש, חיוכו של ילד, אהבת אם, שמחת אב, אחדותה של משפחה״ . באותו לילה פתחתי מחדש את פרק השלום . השלום כמעשה אמונה פרק השלום, שמופיע בסוף מסכת דרך ארץ זוטא בבבלי, מכיל עשרים ברייתות מתשעה חכמי ארץ ישראל ונפתח בהנחת יסוד : אדם, עם ועולם עלולים להילכד במלחמה לעד . כך מלמד רבי יהושע בן לוי, מגדולי בעלי האגדה, בדור הראשון לאמוראים, במאה השלישית, כשזכר החורבן עדיין חי ומורגש בכול : אמר רבי יהושע בן לוי : גדול השלום . שהשלום לארץ כשאור לעיסה . אלמלא שנתן הקב״ה שלום בארץ, היתה החרב והחיה משכלת את הארץ . גדול השלום, קובע ריב״ל, כערך-על אמוני ומוסרי . ישנה אפ שרות, הוא מסביר, לחיות לנצח על החרב, לבקש מלחמה וני- צחון עד כלות, להנחיל ייאוש ואפלה . למולה הוא מעמיד את- השלום כאפשרות שהיא מעשה של אמונה : אף על פי שדור הולך ודור בא, מלכות הולכת ומ לכות באה, גזירה הולכת וגזירה באה ומתחדשת- על שונאי ישראל, ״הארץ לעולם עומדת״, ישראל לעולם עומדין, לא נעזבין ולא כלין . ישראל לעולם עומדין – כך מוסרים לנו חכמים בתקומתם מן החורבן המורגש בהם כל כך – ושליחותם עומדת, לעמוד נוכח הרוע, גם בגוף וגם ברוח, ולהאיר אמונה ושלום . פרק השלום הוא הזמנה לצאת להגנה כפולה, לא רק על הגוף, אלא לא פחות מכך, על הרוח והנשמה . לא לאבד אותן ואת ייעודן, גם, ובייחוד, במלחמה . מרגע זה יספר פרק השלום את גודלו הרב של השלום, את חשיבותו המיוחדת, עד כדי כך שמחיר הוויתור עליו מהותי וקיומי כאילו היה הוא כלי הקודש הניצול היחיד, שאותו מיל טו חכמים מן המקדש למסור לנו עד שובנו ושובו . - פרק השלום מסתיים בקריאת ריב״ל לתשובה : קריאה לא חריות העם כולו להשיב את השלום על מכונו בתוכנו פנימה- ובארץ . בכך הוא ימסגר את השלום כתיקון הכרחי המחכה לעם בימי שיבת ציון : אמר רבי יהושע בן לוי : אמר הקב״ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בניי, היו שואלים בשלומה ואני מוחל לכם . זה הוא שכתוב : ״שאלו שלום ירושלים״ ( תהלים קכב ) , ואומר : ״ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה׳ כי בשלומה יהיה לכם שלום״ ( ירמיה כט ) , ואומר : ״יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך״ ( תהלים קכב ) , ואומר : ״למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך״ ( תהלים קכב ) . ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום, הקב״ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא, שנאמר : ״וענוים יירשו ארץ, והתענגו על רוב שלום״ ( תהלים לז ) . גבורת הרוח בימי מלחמה אלה, הקשים מנשוא, אני נזכרת בדברי הרב מי כאל גרץ זכרו לברכה, שנפטר גם הוא השנה, שהיה איש הרב- נות הצבאית במלחמת יום כיפור ותיאר ביומנו מאז איך הוא- ליקט לא רק את שאריות הגוף, אלא גם את שאריות הרוח השבורה, שאריות ישראל, והסביר שהצלת קדושת החיים לא תתאפשר רק על ידי גבורתו הפיזית של העם, אלא לא פחות מכך בגבורת הרוח הדרושה לשיקום רוחו של כלל ישראל וייעודו המוסרי . ״כלל ישראל״ – הוא כותב בשבעה-עשר באוקטובר 1973 – ״הוא מושג המתאר את המצפון הקולקטיבי של ישראל [ . . . ] עם ישראל הפיזי צריך לחתור להתאחד עם כלל ישראל האגדי [ . . . ] היהודי הוא יצור יוצר-אגדה . האגדה היא כוח החיים הרו חני של היהודי . האגדה – [ . . . ] היא הפריחה שלנו, הפרי שאנו- נושאים״ .
|
|