|
|
עמוד:44
44 | אופקים – כך הם חיינו בתוך העימות שותת הדם הזה . לעיתים אלו סיפורים מיוחדים ונהדרים . כך, למשל, התרחש במפגש שבו הופנתה למשתתפים הבקשה לספר את סיפורו של מישהו ממשפחתם בעבר – הקרוב או הרחוק – שסיפור חייו מע ניק להם כוח בהווה, או במפגש שבו הוזמנו היושבים במעגל- לספר על מפגש מפתיע עם מישהו בצד השני של מתרס הס כסוך . בכוחם של זיכרונות אלה להנביט נבט חי מזרעי האור- הטמונים בכולנו . שוב ושוב נוכחנו לדעת שבסיפורי המסורות הדתיות ובסיפורים האישיים שלנו מצויים כוחות מרפא . הסי פורים הללו מהווים כוח מזין לעבודת שלום בתוך גלי האלי- מות והשנאה . - ציפור יפהפייה שותתת דם ה״סולחה״ קיבלה החלטה כי את המפגשים אנו מקיימים בכל מחיר, גם כשכוחות גדולים מנסים להפריד אותנו אלה מאלה . אנו נפגשים בתקופות שקט ובעיתות אלימות וסערה . אנחנו לא מחכים לימי אור ושמש, ומוכנים להיכנס גם אל תוך הע רפל, שכן כמו שאמר ר׳ נחמן – דווקא ״שָׁם האלהים״ . שנים- של עבודה משותפת חיזקו והעמיקו את הקשרים האישיים בינינו ואת ההכרה שאת עבודת השלום יש להמשיך ולעשות גם כשהכול מסביב כל כך שברירי, כשהמציאות שוברת לב ומכאיבה . אירועי הטבח הנורא של השבעה באוקטובר, החטופים היש ראלים בעזה, תגובת צה״ל העוצמתית וההרסנית בעזה, המ- שבר ההומניטרי הקשה בעקבותיה, עליית קולות לאומניים- קיצוניים ביותר בשני הצדדים – כל אלה איימו לשתק כל פעילות של דו-שיח ושלום . אכן, קבוצות רבות העוסקות בפ עילות שלום חוו משבר או שיתוק בחודשים אלו . ב״סולחה״- גילינו את המתנה העצומה של יצירת קשרים אישיים רבי- שנים . קבוצתנו עמדה במתח האיום ולא קרסה . יכולנו להמ שיך ולהיפגש . - אחרי השבעה באוקטובר חשנו בצורך הדחוף להתאבל, ובחרנו להתכנס ולבכות יחד . כבר כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה כינסנו מעגל אֵבֶל ישראלי-פלסטיני ראשון . הבחירה ליצור מעגלי אבל משותפים באה מן ההכרה בכוחם של טקסים לכונן מרחבים רגשיים ורוחניים של קינה ובכי, הנובעים מן הסבל והצער ששותפים להם בני אדם החווים אובדן . בחוד שים הראשונים למלחמה ערכה ה״סולחה״ מעגלים כאלו בכל- שבוע . למעגלי האבל הגיעו ישראלים ופלסטינים תושבי מזרח ירושלים ( תושבי השטחים מנועים מלהגיע למפגשים מתחי לת המלחמה ועד עתה, ועימם נשמרים הקשרים בעיקר הודות- לאפשרות להיפגש בזום ) . כל מפגש החל בהדלקת נרות, בהק דשת כוונה ובתפילה . כולנו ניסינו למצוא מילים שיסבירו מה- איבדנו בחדשים הללו – את תחושת הבית, הביטחון, האמונה באדם, תחושת היציבות, האוריינטציה והאופק . המפגשים היו מלאי דמעות . אנשים בכו על בני משפחותיהם שנהרגו ביש ראל ובעזה, על ילדיהם המשרתים בצבא, על סיוטי הפלס- טינים, על חרדות הישראלים . על הדם הרב, הדם הרב כל כך,- הנשפך אל תוך האדמה שעליה חיים כולנו . הרגשתי שהמפגשים הללו שמרו את ליבי לבל ישקע ויטבע בצער, שמרו את נוכחות השכינה בחיי . חשתי שהשכינה עומ דת ובוכה, ממאנת להינחם על מעשי ילדיה, בני האדם, החיים- על האדמה הזאת . השכינה והאנושיות שעליה היא מופקדת נדמו לי כציפור ענקית, יפהפייה, פצועה ושותתת דם שעלינו להציל ולרפא, עבור כולנו . לאחר כמה חודשים מצאנו דרך להיפגש כולנו יחד . לרבים מחברינו מהשטחים היו אלו היציאות היחידות מכפריהם וממחנות הפליטים שבהם הם חיים, בשל תנאי הסגר הח מור המוטל עליהם . המשתתפים העלו שוב ושוב את התחושה- המפגשים שמרו את ליבי לבל ישקע ויטבע בצער . חשתי שהשכינה עומדת ובוכה, ממאנת להינחם על מעשי ילדיה, בני האדם, החיים על האדמה הזאת . השכינה והאנושיות שעליה היא מופקדת נדמו לי כציפור ענקית, יפהפייה, פצועה ושותתת דם שעלינו להציל ולרפא, עבור כולנו
|
|