|
|
עמוד:13
אופקים | 13 ל ש ו ב ל ד ר ו ש ש ל ו ם ? | ט ל ב ק ר העולם הערבי-מוסלמי עם ריבונות יהודית במזרח התיכון, ואנחנו נרוויח מזה״ . לאורך השנים – בין שאנחנו סבורים שהפלסטינים היו צריכים לקחת על עצמם תפקיד זה ובין שלאו – העובדה היא שהמ שימה הייתה קשה מדי עבורם . אבל מה עשוי לקרות כשהסדר- משתנה, ומדינות ערב לוקחות על עצמן את האחריות להש למה עם ריבונות יהודית לפני הפלסטינים ? אילו אפשרויות- נפתחות כאשר הכרה במדינת ישראל מקבלת תמיכה, מומנ טום ולגיטימציה במרחב הערבי והמוסלמי ? האם יש אפשרות- שבעקבות זאת תהיה יותר נכונות של הציבור הפלסטיני ומ נהיגותו להשלמה עם מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם- היהודי ? האם במציאות של נורמליזציה המתרחבת באזור גם הציבור הישראלי-יהודי יתחיל לחשוב אחרת בנוגע לסוגיה : מה אפשרי מול הפלסטינים ? אני לא טוען שתהליך כזה הוא בלתי נמנע או שיש כאן פת רון קסם, כי אין . אבל האם התקדמות בכיוון זה היא בלתי- אפשרית ? האם אין כאן דרך ליצירת מציאות אזורית, שתוכל לאפשר לשני העמים לפתוח קצת את הלב, לגדול עם הזמן מהטראומה, לערער את הנחות היסוד, ולאפשר לנו להתחיל לראות זה את זה באמת, דרך משקפיים חדשים ? האם אפ שרות כזו אינה ראויה לפחות לדיון ולמחשבה, ובכלל זאת- – לבחינה של המחירים שכדאי לשלם כדי לקדם את הסיכוי ליצור מומנטום חיובי שכזה לטובת יותר שלום ? ד . לחיות עם החרב ולא על החרב איזה סוג של עם נהפוך להיות אם נגיע למסקנה שאין סיכוי לשלום, שאין טעם אפילו לדבר עליו ? האם יש בכלל דבר כזה יהדות ללא תקווה ? האם יש ציונות שאינה מבחינה בין המ צוי לרצוי ? כמו שעמיתי יהודה קרצר טוען, הציונות מראשית- דרכה הייתה אקט של דמיון יותר מאשר אקט של נאמנות . מהי ציונות אם לא ההבנה ש״באין חזון ייפרע עם״ ? האם הח לטנו לעקור מהמסורת שלנו את המקום המרכזי שהמחויבות- לשלום תופסת ? אם אנו מאמינים ש״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״ ושכל אדם נברא בצלם, אם אנו מקבלים את המחויבות של ״ואהבת את הגר״, אם אנחנו העם של ״בקש שלום ורדפהו״, אם אנו עדיין מחויבים לחזון הציוני של הקמת חברת מופת – איך נוכל לוותר על שיח של שלום ? מי שטוען שגורלנו הוא לחיות על חרבנו, אולי שוכח שבתנ״ך זאת ההבטחה שיצחק נתן לעשיו, לא ליעקב . האם החלטנו לאמץ לעצמנו, בשובנו למולדתנו, את גורלו של עשיו ? יש להבחין כאן באופן חד בין המסקנה שעלינו לחיות על חרבנו ובין ההבנה שעלינו לחיות עם חרבנו . במזרח התיכון לחיות עם חרב הוא דבר חיוני . מי שלא חי כאן עם חרב, הוא מתאבד, ואינו מכבד את צלם האלוקים שבתוכו . אבל לחיות לע חרבנו זה כבר דבר אחר . מי שחי על חרבו נותן לחרב להג- דיר את מי שהוא ולגדוע לא רק את אלה הקמים להורגו, אלא גם את האפשרות לפעול לטובת הרחבתו של השלום . הזכות לחיות בעידן של מדינה ריבונית יהודית אין משמעה לחיות במציאות ללא אויבים . זוהי הזכות לחיות בעולם שבו המילה ״שלום״ אינה רק מושג אוטופי . זוהי הזכות לא לחכות למשיח שיביא שלום, אלא לעבוד כדי להגדיל את כמות הש לום במו ידינו . - החזית על נפש האומה אומרים שאנו נמצאים במלחמה בשבע חזיתות : עזה, יהודה ושומרון, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ואיראן . אבל קיימת גם חזית שמינית, והיא החזית על נפש האומה, על תהליך ההחל מה מהטראומה . בעולם הפסיכולוגי מוכרת התופעה של תגובה- פוסט-טראומטית, PTSD . אבל חשוב לזכור גם תופעה אחרת, של PTG, Post Traumatic Growth – צמיחה בעקבות הט- ראומה . השבת הדיון על השלום לשיח הציבורי ; שיחה נוקבת עם מי שחושבים ששלום עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי ואף בלתי רצוי ; ועיצוב שיח המבקש להגדיר לא רק למה אנו מתנגדים, אלא גם במה אנו תומכים ואיך נפעל לטובתו – כל אלה הם בעיניי חלק בלתי נפרד מהגדילה ומהצמיחה מתוך המלחמה הנוראה שהתרגשה עלינו . מובן שעלינו לנצח ככל שניתן בכל שדה קרב, בכל שבע הח זיתות . אבל אם בתוכנו פנימה נצמצם את שאיפת החלום- הציוני להישרדות ולביטחון בלבד, אזי נפסיד בשדה הקרב על נפש האומה . גדולתו של עם נמדדת לא רק בחוסן שלו או בהישגים שלו, אלא גם בשאיפותיו ובחלומות שלו, לְמה הוא מחנך את ילדיו – מהם הדברים השווים מאמץ, זמן והקרבה, שיח וּויכוח . המאבק בחזית השמינית חיוני לא פחות מהמאבק בחזיתות האחרות לעתיד האומה והמדינה, לעתיד הנפש שלנו – הפרטית והקולקטיבית . ד"ר טל בקר הוא סגן נשיא מכון הרטמן ועמית מחקר בכיר במכון . שימש עד לאחרונה כיועץ המשפטי של משרד החוץ הישראלי והיה חבר בכיר בצוותי המשא ומתן הישראלי לשלום .
|
|