|
|
עמוד:11
אופקים | 11 ל ש ו ב ל ד ר ו ש ש ל ו ם ? | ט ל ב ק ר להגדיל את השלום ( וגם את הביטחון, יש לומר ) כשאנו תופ סים את המושג ״שלום״ בדיכוטומיה כל כך מובהקת ? - בתהילים נאמר ״בקש שלום ורדפהו״ ( תהלים לד טו ) , וב מסכת אבות : ״הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף- שלום״ ( משנה אבות, א יב ) . לא נאמר ״בקש שלום והשיגהו ", אלא רדפהו . החובה אינה להגיע לתוצאה הסופית, שהרי הדבר לא בידינו . מי אנחנו שנחשוב שיש לנו את השליטה בכל המ שתנים שיבטיחו את השלום ? המקורות מציעים לנו הסתכלות- אחרת : אנו לא מצוּוים להשיג שלום, אלא להיות בעלי אופי של רודפי שלום, להיות אנשים – וחברה – המחויבים להגדיל את כמות השלום בעולם . אין ספק שגם המלחמה נגד אויבי השלום היא חלק בלתי נפרד מרדיפת השלום . אבל המשימה העיקרית היא לא להפסיק לשאול : כיצד מקדמים שלום ? איך רודפים אחריו ? רצוי לע שות זאת ללא אשליות מסוכנות, אבל גם בלי להחליט מראש- שזה בלתי אפשרי, בלי לוותר עליו, גם אם הוא רחוק ממושלם או שייקח זמן רב מאוד להשיג אותו . רדיפת שלום, כך לפחות לפי מקורות אלה, איננה קשורה לניתוח קר של הצד השני בסכסוך או של המציאות כפי שאנו תופסים אותה . זוהי תכונה שצריכה להיות מושרשת בנו כחברה בריאה וכעם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה . ג . לצאת ממשחק סכום אפס המלחמה הזאת אינה רק מערכה נגד היכולות הצבאיות של אויבינו, היא גם מאבק בסיפור שהם מספרים – סיפור שלפיו יהודים ופלסטינים, היהדות והאסלאם, נמצאים במשחק סכום אפס . אני זוכר רגע במשא ומתן הישראלי-פלסטיני, לפני לא מעט שנים, בתקופתו של ג׳ון קרי כמזכיר המדינה . נציג פלסטיני בכיר הציג הצעה שחשבתי שהיא טובה וחכמה, ואני, כמו טי רון במשא ומתן, מייד אמרתי : ״זה רעיון נפלא״ . נדרשו לעמי- תי הפלסטיני כשתי דקות לחזור בו מההצעה, שכן ההתלהבות- שלי כנראה הביכה אותו מול העמיתים שלו . אם הנציג היש ראלי חושב שזה רעיון טוב כל כך – סימן שזה רעיון רע . ייתכן- שאילו היינו נפגשים בארבע עיניים, הדברים היו מתגלגלים אחרת, אבל בתיאטרון של חדר המשא ומתן, כאשר הדינמיקה של סכום-אפס מרחפת מעל השולחן, הסכמה מהירה של צד אחד עשויה להיות נורת אזהרה עבור הצד השני . לעניות דעתי, יש לנו אינטרס מובהק לקדם, ככל הניתן, חלו פה לתפיסת סכום-אפס הזאת שהצדדים נוטים להיות כלואים- בה, ואשר מקשה כל כך כל התקדמות . ככל שנצליח לשנות את השיח מוויכוח בינארי בשאלות : ״למי שייכת האדמה הזאת״, ״מי העם היליד״, ״מי הקורבן ומי הרשע״, להבנה שכולנו שייכים לאדמה הזאת ; ככל שנפנים שקורבנוּת, אף אם יש לה מקום, אינה צריכה להיות החמצן של הזהות שלנו – כך נגדיל את כמות השלום כאן, גם אם לא נעלים את הסכנות . תהליך הנורמליזציה שקידמנו בהסכמי אברהם, ושעתה אולי יש הזדמנות להרחיבו עם ערב הסעודית ומדינות אחרות, מעניק לנו הזדמנות להשפיע בדיוק על הפרדיגמה הזאת . אני מבקש להתעכב על עניין זה ולנסות להסביר מתוך ניסיוני מדוע זה כך . לאורך רוב הקריירה שלי כנושא ונותן, מדינות האזור הערביות נשארו בדרך כלל מאחור כדי לא להרגיז את ״הרחוב הערבי״, ולמעשה, הטילו על הפלסטינים את המשימה להיות החלוצים אשר ישלימו עם מדינת ישראל עבור האזור כולו . הן כמו אמרו לפלסטינים : ״אתם תישאו על גבכם את התפקיד של השלמת אם בתוכנו פנימה נצמצם את שאיפת החלום הציוני להישרדות ולביטחון בלבד, אזי נפסיד בשדה הקרב על נפש האומה . גדולתו של עם נמדדת לא רק בחוסן שלו או בהישגים שלו, אלא גם בשאיפותיו ובחלומות שלו, לְמה הוא מחנך את ילדיו – מהם הדברים השווים מאמץ, זמן והקרבה
|
|